שיניתי גישה.
מעתה אהיה אופטימי. בהחלט.
דעתי יושבה. החלטתי וזהו.
נקודה.
ובכלל, מה כבר טעם להיות פסימי?
אתה רוצה להגיד לי,
שאם נודה בכל הצרות שאופפות אותנו,
בכל הבעיות שמטרידות אותנו,
בכל השחיתות שנדבקה בנו,
בכל הסבל שסובב אותנו,
במוות שאפילו לרגע לא מרפה מאיתנו,
בפחד שמטריף ומשגע אותנו,
ועוד לא התחלתי לדבר על כל האויבים שמסביבינו,
על המלחמות שמעולם לא נתנו לנו לנוח,
על השלום שכבר איננו עוד בגדר הבטוח,
אתה רוצה להגיד לי,
שאם אהיה פסימי ואודה בכל הדברים הללו,
ושאם אודה שאין טעם עוד לחיות בעולם הזה שאליו נזרקנו,
ושאם אצרח ואבכה על מה שבקושי נשאר לנו,
זה יעזור? משהו ישתפר? משהו ישתנה?
באמת. תהיה רציני.
כבר אין טעם! עברתי לצד השני!
הגעתי למסקנה, שהפסימיות - כבר עבר זמנה,
ושהאופטימיות היא הדרך הטובה והקלה.
הרי להיות אופטימי זה קלי קלות!
צריך רק לשכוח הכל, להתעלם מהצרות,
לחיות בחופשיות, לא לדאוג מכלום,
לשכוח את האויבים, הפיגועים והמלחמות,
לוותר על השלום, להתעלם מהכל ולהמשיך לחיות,
לא לדאוג לעתיד של ילדיך, לדורות הבאים,
כי כבר אין סיבה לדאוג. הכל לשווא.
הצטרף אלי! היה אופטימי!
זה פשוט!
אתה לא חושב?