טו טו טו טו טו, טו טו טו טו טו, טו טו טו טו טו, ואז נפסק.
אמא שואלת מתי צריך להיות בבסיס. "אחת." קול של עייפות, ונרדם
שוב. שעה וחצי שחלפו כמו חמש דקות ואני משפשף את העיניים. רעש
של ציפורים בחוץ "צוויץ צוויץ", מכוניות נוסעות, משב רוח חם
מלטף את העור שלי. נעים. פעמוני רוח משמיעים צלילים של בית.
"בוקר טוב אורצ'וק, להכין לך נס קפה וארוחת בוקר?", "לא, אני
צריך להתלבש כבר." היא במילא תכין, גם אם אני אגיד לה שאני
הולך להתאבד. יש לי קצת זמן פנוי.
מזפזף בערוצי הטלוויזיה, בין ערוץ הילדים לערוץ 8, בין ערוץ 10
לערוץ 11, שם גלגל"צ בתקווה לשמוע שיר שאוהב.

נזכר...

קורא שוב את המונולוג שכתבה, שגם הפעם לא הבנתי את כולו. כותב
ומוחק הרבה דברים שרציתי לכתוב לה, ויודע שהיא לא אוהבת, אבל
בכל זאת לא מסוגל להיגמל מההרגל. מנסה בכוח להוציא מילים
מהראש שהיו סגורות במגירה בתאי מוח ולא ראו אור. היא גרמה לי
לכך.

חושב על היום. על הדברים הרעים שעלולים לקרות, ועל הטובים.
מדמיין. מסתכל על השעון וממשיך לכתוב לה. לו רק ידעה כמה היא
חשובה לי. היא כבר יודעת מה אני מרגיש, היא כבר יודעת מה אני
חושב עליה, היא כבר יודעת עליי כמה דברים, אבל היא לא תבין
לעולם כמה הייתה חסרה לי כל הזמן הזה.

לוגם מהנס-קפה. טעם מתוק, מתוק מדי. יודע שעוד כמה דקות הוא
יאלץ לכבות את המכשיר שלו, וללבוש את מדי צה"ל, שכל כך לא רוצה
כבר לראות. היא אמרה לעשות מה שעושה טוב. לנצל את הזמן הכי טוב
שאפשר. מסתכל על השעון, מבין שלפחות עשר דקות נוצלו למשהו
טוב.

מתחיל לחשוב על דברי סיום. הן תמיד הכי קשות, איך לסיים? מה
לכתוב שישאיר לה סימן? או לפחות יעשה לה את היום? או סתם חיוך
לפני השינה? אהבה זאת מילה נדושה מדי, וגם געגועים נאמרו
בלי סוף. רק רוצה לראות אותה, לשמוע אותה, להרגיש אותה, כי
היא, בסופו של דבר, הדבר שעושה לי טוב.