אני מקווה שהראשונה שתמצא את חתיכת הנייר הלא משמעותית הזאת
תהיה שירה.
שירוש הנסיכה שלי.

אנחנו חיים בעולם של צביעות, של קור, אנשים משתגעים פה.
גם אני משתגעת.
זה לא כיף להיות חכמה, לראות על אנשים מה הם חושבים דרך
העיניים שלהם, לקוות שזה לא נכון ולגלות שזה כן. שהם באמת רצו
לנקום והם באמת רוצים כל הזמן רע לאחרים וטוב בשביל עצמם, והם
יעשו הכל בשביל זה. ידרכו, יהרגו, יגרמו לאחרים לבכות. הכל.
אני לא יכולה לראות יותר אנשים מניפולטיביים, זה עושה לי רע,
עושה לי רע לחשוב על איך שהמוח שלהם עובד.
אנשים צבועים.
רע לי פה. ההורים שלי לא חשבו עליי כשהם הביאו אותי.
הנה, עוד דוגמא, הם חשבו רק על עצמם אפילו בלי מודע. זהו כנראה
טבע האדם.
אני לא רוצה להיות חלק מזה.
בנים, חברות, שיחות עידוד, סאטלה... זה לא בשבילי.
רוע, לימודים, חוקים, הגדרות, סטריאוטיפים, רכילות... זה עוד
יותר לא בשבילי.
חום, קור. חושך, אור. שנאה, אהבה.
אני לא מוצאת את עצמי משתייכת לשום-דבר מהדברים האלו.
למה אני צריכה להתמודד עם משהו שאני לא חושבת שהוא שווה
התמודדות?
לא בא לי לסדר לעצמי את החיים, לעבוד על עצמי, על הגוף שלי, על
השיער שלי, על ההערות החותכות שלי, על הביקורת שלי, לא בא לי
לשנות שום-דבר.
אבל אם אני לא רוצה למצוא את עצמי בבית משוגעים אני חייבת
להשתנות.
כי יש "סמכויות יותר גבוהות ממני" שמחליטות מי משוגע ומי לא...
מי חולה נפש ומי לא, מי צריך טיפולים ומי לא.
אני כועסת.
אני כועסת על העולם הזה שבנה לעצמו הגדרות בשביל שיהיה לאנשים
יותר פשוט.
אני בסדר גמור בשביל עצמי. אבל לא בשביל אחרים.
מי קבע לנו מה בסדר ומה לא?
מי החליט שחבר'ה היפראקטיביים צריכים לקחת רטאלין?
מי החליט שהם היפראקטיביים ושאחרים הם לא לאסאקטיביים?
(יענו עם חוסר אקטיביות.)
מי קבע בכלל שהיפראקטיביות זה לא משהו טוב?
מי קבע שבנות שמנות לא יכולות ללכת עם חולצות בטן ובנות רזות
כן?
מי קבע שלבנות שמנות לא יפה חשוף ולרזות כן?
מי קבע שלבנים צריך להיות שיער קצר ולבנות ארוך?
מי קבע את "סדרי העולם" האלו?
תנו לי לדבר איתו, אבל כדאי שתחזיקו אותי חזק שאני לא אדפוק לו
כדור לראש נורא "בטעות".
יותר נכון כדאי שתחזיקו אותי חזק כל שניה ושניה שעוברת, כי בכל
שניה שכזאת אני עלולה
לדפוק לעצמי כדור בראש.