אני ניצב לבד ביער. יש מיליוני עצים מסביבי ואני מרגיש לבד כל-
כך. לבד כמו שאפשר להרגיש רק בפולין.
הייתם בפולין? רק מי שהיה פעם במסע לפולין יכול להבין באמת על
מה אני מדבר. לראות בעיני רוחו את היערות האלה שמתפרסים על
עשרות קילומטרים. אתה יכול ללכת בהן שעות על גבי שעות, להגיע
לצד השני ועדיין יראו אותך מהקצה ממנו באת. כל- כך הרבה עצים
וביניהם מרווחים. הדבר היחיד שאתה יכול לחשוב עליו זה "זהירות
מהמרווח". לחשוב על הפרטיזנים שהתחבאו פה מהנאצים הנוראים. איך
הם הסתתרו במשך שנים כשאתה לא יכול אפילו להיעלם מעיני היושבים
באוטובוס. ואתה מתחיל להעריך אותם. לחשוב מה היה קורה אם היית
פה כשהם נלחמו. איך היית עוזר להם להסתתר, מסווה אותם. אתה
מתחיל לדמיין את זה רק כדי להרגיש חלק מהגבורה שלהם. להבין
אותם. אולי לרגע להיות הם. שיתגאו בך, כמו שמתגאים בהם.
אני חושב על כל האנשים שעברו פה, אולי הם חשבו מה שאני חושב
עכשיו. אולי הם סתם רצו מהר לתוך היער לעשות את צרכיהם.
אני עדיין מרגיש בודד.
הרוח שנושבת כאן רק מגבירה את ההרגשה. נותנת לך תחושה שאף אחד
לא יכול לסוכך עליך, להגן מפניה.
נדמה לי שהרוח רק רוצה להבהיר שבפולין אין הגנה. ימצאו אותך
בכל מקום. גם אחרי שהמלחמה נגמרה, שישים שנה אחרי, הרוח נושבת
באותה עוצמה. סוחבת איתה שאריות מטרבלינקה, מיידנק ואושוויץ.
סוחפת אותך בתוך מערבולת שהיא יוצרת. מערבולת האמת והכאב. היא
לא תיתן לאף אחד לשכוח.
לי בטח שלא.
אני מרגיש גלמוד יותר מאי- פעם. חשוף וקר מבחוץ, אבל אש לוהטת
בתוכי מהמחשבות.
ואני עומד פה, לבד. עץ בודד אחד ביער פולני. שישים שנה אחרי. |