"מושלם", הכריז רמי וחייך. שתי פטריות כמהין ישבו, זקופות
ובוהקות, בקדקוד פירמידת האגוזים שהכין פרנסואה דקות אחדות
לפני כן. גיום חזר מהמזווה והבריק חיוך עקום לעבר יצירת המופת.
הוא הכניס את ידיו לכיסי המעיל ופזל.
"מה זה?", אנפף.
"מה?" לכסן לעברו רמי. "מה? יש טענות?".
"פחחח", חרחר גיום. "מצועצע כזה. אולי תקשטו את האגוזים
בזהבים. מזכיר את הציורים הגרמניים האלה מהמאה ה-"13.
"מה אתה מדבר שטויות", התרגז רמי.
"ממש נוצץ", המשיך גיום. "איי, איייי, אני מסתנוור". הוא כיסה
את עיניו בכפות הידיים, יילל ורעד במופגן.
נאנחנו. גיום היה הטוב שבינינו. גם פרנסואה, שהעז להחשיב עצמו
לטבח יצירתי יותר ממנו, הודה בשתיקה שמקצועיותו והתמצאותו
במטבח המסורתי נופלת בהרבה מזו של חברנו השמן. עכשיו גיחך
פרנסואה והתיישב. רמי, לעומתו, צבר לא מכבר מידה בלתי מבוטלת
של טינה כלפי גיום, וחשף את שיניו בזעם מבודח למחצה כל פעם
שלעג חברו ליצירות הנאות שעל הכנתן טרח במשך שעות ארוכות.
ככלות הכול, גיום עצמו פיגר עדיין אחרי רמי בתחום המאפים
והקציפות, בו השתווה רמי, קרוב לוודאי, לאשפים הגדולים היושבים
בפרובאנס. על כן לא מצא כל טעם בטיפות הבוז והחוצפה הלימונית
שהתיז גיום על כל תבשיל שלא הכין בעצמו.
"תמיד, תמיד יש לו טענות", רטן רמי. "תמיד מקטר".
נדמה היה שגיום לא שומע אפילו את טענותיו של חברו הטוב. הוא
המשיך להתרחק מהשולחן, בוכה, מביט בזוועה לעבר זוג הפטריות
מבעד לאצבעותיו הפסוקות.
"אני לא מאמין! ישו על הצלב! הנה ישו על הצלב!", צווח. איש לא
יכול היה לצפות איזו אסוציאציה אידיוטית יכבול לחיצי הבוז
הפראיים שלו. הזלזול שיכר אותו ממש, ואחרי רגעים ספורים היה
משועבד לרעיון העוועים שהגה כדי ללעוג לחבריו. עכשיו נפל על
הרצפה והתפלל כערבי לערמת האגוזים. קשה היה להאמין שהידיים
העבות והמסורבלות האלה מרחפות ומחוללות פלאים על הסירים ומגשי
המתאבנים.
"שמן. אינפנטיל", פסק פרנסואה וחייך. הציניות שלו היתה מושחזת
לא פחות מזו של גיום, אם כי ניחוחית פחות וקרירה יותר. לעתים
היה לעגו צלול ומזוקק כל-כך, שאיש מלבדי ומלבד עצמו לא הבין
מדוע יש לצחוק. בינתיים המשיך גיום להתפלל בפראות על השטיח.
כולם הביטו בו וגיחכו.
"ישו הנוצרי!", צווח והתפקע, "תציל אותי! הצילו! אני מצטער!".


ה"קורדון" בעבע. בישיבות ההנהלה הובעה דאגה מפני מהפיכה חדשה
שתפרוץ מבין כתלי בית הספר ותטביע את פאריס כולה בחמאה ובדם.
מטבע הדברים, ננעצו כל העיניים בחמישייה שלנו, שהיתה בוודאי
הקבוצה הקיצונית ביותר במוסד כולו.
אולם למעשה היו התכניות שלנו אווריריות מאוד, קציפתיות כמעט,
בעצם לא חשבנו לעשות דבר. עד שנפל גם "הברווז" בידיהם.
ז'אן בולנז'ה פתח את "הברווז הזהוב" עוד כשהיה סטודנט צעיר,
שלושה חודשים בדיוק אחרי שהתקררו הצעקות של  68' ואיבדו
מחריפותן. ליצני הדור לחשו ש"הברווז" היה התוצאה הממשית היחידה
של מהפיכת הסטודנטים. כששרקו היריות בלב פריס עוד התרוצץ
בולנז'ה תחת הקליעים, אבל תוך זמן קצר הבחין שהבשורה החדשה כבר
התבשלה הרבה מעבר למידה הרצויה, ואז נטש פתאום את שורותיה
המסוכסכות של המהפיכה, נעלם לשבועות אחדים והופיע שוב במסעדה
קטנה ונאה שפתח בשולי ליון. אנחנו החשבנו את "כתף עגל עם תות"
שלו ליצירת מופת שאין עליה עוררין, וכל שבוע הגינו וריאציות
חדשות עליה. לעתים היו אלה מנות שלכאורה אין כל קרבה בינן לבין
המקור - כגון רביולי ראשנים שהכנתי אני, או פרפה אנונה אדומה
ברוטב מוסקט שיצר פרנסואה - אך תמיד דמו בהלך המחשבה, בתפיסת
העולם שפכפכה במרקמן, לכתף המהוללת של בולנז'ה. אכן, בעקבותיו
היינו ניאו-קלאסיציסטים בהשקפתנו האמנותית, אם כי יש לציין
שרמי, למשל, נטה לטוטמיזם רומנטי כמעט, ואני לבישול
קונספטואלי.
שלושים שנה זרחו שלושת הכוכבים על "הברווז הזהוב", וזהרו באור
חזק כל-כך שכבר נטען שבכוונתם של אנשי מישלן להוסיף לבולנז'ה
כוכב נוסף של כבוד, בעבור מפעל חיים. בינואר הבליחו ריחות
ראשונים של שמועה על קבוצת משקיעים יפניים שרכשו נתחים עבים של
קרקע בסביבות המסעדה. מאז והלאה התפשט הרקב בקצב מבהיל. במרץ
כבר הונחו היסודות למגדל משרדים גבוה בדיוק בקצה גן הירק של
"הברווז". שבועיים מאוחר יותר התפרסם ראיון דו עמודי ב"לה
מונד" בו הצהיר בולנז'ה במפתיע על כוונתו להתגרש מרעייתו לולו,
השחקנית הגרמנית למחצה. בהמשך - סדרת דיווחים במוספי הכלכלה על
מאבק השליטה בבית המלון של המסעדה. ואז בחמישי ליוני, ביום חם
במיוחד, כשמיהרתי אל חנות העיתונים שבקצה הרחוב לרכוש את
המהדורה החדשה המיוחלת של מישלן, הקדימו הצהובונים לבשר על
הזוועה בכותרות שמנות ואדומות: "הברווז הזהוב" איבדה שני
כוכבים בבת אחת. אחד המבקרים נחרד למצוא על צלחתו כבד אווז
שטוגן במרגרינה. במשך שבוע פעלה המסעדה כמעט כתמול שלשום,
מוצפת מעל למידה בעיתונאים. פרנסואה, גיום ואני מיהרנו לליון
להיפרד מבשר כתף עם תות. אחרי סיימתי לאכול את האפרטיף לא
יכולתי עוד להתאפק והסרתי את המכסה מעל לבי המתהפך באש. גיום
הסכים עמי שמצב נפשו האבדני של בולנז'ה מורגש היטב בטעם המנה:
אני טענתי שכמעט אינני יכול לקרב את הבשר אל פי, והוא גרס
שהמוות הקרב הוסיף לטעם עומק מענג של דמדומי אלים. פרנסואה קטע
את ויכוחנו במבט זועף:
האוכל לא השתנה במאומה. אבל מהמטבח בקע ריח חלש של נבלה.
הפרשה הסתיימה ביום בו פתח עיתונאי פולני את תיק היד שלו בתוך
המסעדה, והחל לנגוס מכריך עם גבינה צהובה. בולנז'ה, שיצא לרוע
מזלו מהמטבח באותו רגע, פנה אחורנית והסתגר במרתף היין, ולמחרת
המריא אל בית אחותו ברפובליקה המרכז אפריקנית. בתוך שבוע נמכרה
המסעדה למשקיעים היפנים.  M גדולה וצהובה ננעצה במקום בו נקבר
"הברווז הזהוב".
בדרך כלל העדפנו שלא לבשל במשותף. הבדלי הסגנון שבתוך החמישייה
הלכו והתחדדו עם הזמן, וכבר קשה היה ליצור מכלול אחד מוסכם
ועשוי היטב. אבל מנה מורכבת ויצירתית מספיק בשביל התחרות
הגדולה של ה14- ביולי לא יכול היה איש מאתנו לשאת על כתפיו
בעצמו. עוד בימי הגסיסה של "הברווז" התכנסנו אצל גיום ורמי
והתחלנו להעלות רעיונות. רמי הקריא סקיצות אחדות שהכין. הן
נפסלו בזו אחר זו על-ידי גיום ופרנסואה. למחרת נודע לנו
שהמסעדה נסגרה. במודע או שלא במודע, הפך הבישול לנקמה.
עכשיו, אחרי שנרגע, קם גיום על רגליו והחל לפצח את העצמות
ולגרד מתוכן את המח. פרנסואה סחט לימון ליים. אני חתכתי עשבי
תיבול.
"מישהו שמע על העניין הזה אצל דניאל דימואה?", שאלתי, אם כי
ידעתי שאף אחד מלבדי לא קורא עיתונים. עוד מהצהרים חיפשתי
הזדמנות מתאימה לזעזע את כולם עם הסיפור הזה ולבחון את
תגובותיהם. פרנסואה חצה את הלימון באבחת סכין. ההרמוניה הנחרצת
בה חתך כל דבר ודבר, שליטתו התיאטרלית בכלים, היתה כשלעצמה
אומנותית להפליא. גיום גירד במיומנות את צידה הפנימי של העצם
וערם ערמה נאה של מח. עדיין לא הקשיבו לי בכלל.
"קראתי היום שיש בעיות אצל דימואה. יכול להיות שהוא יסגור
גם".
"מה?", בזק רמי. כולם נעצו בי עיניים.
"הוא כמעט פושט את הרגל", הבהרתי. "אין לקוחות. פתחו ליד זה
"הארד רוק קפה" בצד אחד ובצד השני "פלאנט הוליווד", המסעדה של
שווארצנגר הזה, השחקן קולנוע".
"כאן, בשדרות תרמידור? הארד רוק קפה?", בירר רמי. המהמתי
בחיוב.
"אני לא מאמין", אמר. "איזה בני זונות". דמעות זעם החלו לנצנץ
בשולי
עיניו. אבל המהומה החלה במקום אחר. גיום התפרץ.
"די! די! די! די, קונסטאן, אני אומר לך, אני לא יכול יותר",
צעק אלי ופלט
מפיו שבריר קטן של עצם. "מה, מה נעשה? מה נעשה? אי אפשר ככה
יותר. אי אפשר".
הרכנתי את מבטי בהסכמה. רמי הניע את ראשו כלא מאמין. רק
פרנסואה הזדקף.
"יותר טוב", אמר בשקט. "אני שונא אותו".
"למה?", שאלתי בקול רם. רעד סמוי חלף בשפתיו של פרנסואה. הוא
העדיף לא להסביר את השקפותיו האקסצנטריות, להניחן עמומות
ועוטפות סוד כיין סגול ואפל. אבל הפעם דרשתי לדעת.
"למה?", ענה ובלע רוק, "בגלל התבלינים האלג'יריים האלה שהוא
שם בכל דבר".
"מה בדיוק רע בזה?", שאל רמי.
"זה מגעיל", השיב פרנסואה בבטחה, כאילו עמד בפני כיתת יורים.
"מה אני צריך את ריחות המזרח וניחוחות היסמין בפואה גרה? והוא
עוד קורא לזה אוכל צרפתי?".
"אתה נאצי", אמר רמי. "הכול אצלך צריך להיות כל-כך חלק,
קטיפתי, אירופי, מוקרם. שום חספוס, שום חריפות. קח גוש של חמאה
צהובה, תשים על הצלחת וזה יספיק לך". הוא פער את עיניו והביט
בפרנסואה בפליאה. פרנסואה חייך.
"אני יודע", אמר. "אני יודע".
מתברר שגיום לא הקשיב בכלל לוויכוח האמנותי שהתגלע בינתיים.
הוא המשיך לנופף בזרועותיו ולצעוק בקול רם.
"די, קונסטאן, די!", צעק עלי, "אני אומר לך שרק השנה הזאת
נגמרת אני עוזב את הארץ הזאת לכל-כך הרבה זמן, שמי שירצה לראות
אותי עוד פעם יצטרך לחכות לגיחות מאוד קצרות שיהיו לי מדי פעם
לפרובאנס, מאוד מאוד קצרות, אם בכלל יישאר שם משהו, אם הקטשופ
והגיטרות החשמליות לא יכסו לגמרי את הכול עד הסוף".
"ולאן תיסע?", גיחכתי, "אולי לאמריקה? אולי לאנגליה, תפתח שם
פיש-אנד- צ'יפס? אולי תלמד פיוז'ן בבריסל?".
"למה לא?", שאל רמי. "מה רע בפיוז'ן?". פרנסואה ואני עיקמנו
את שפתינו.
"כי אנחנו צרפתים", אמרתי. "אין מספיק מה להכין ממה שהאדמה
שלנו נותנת? אני צריך להביא חארי מראג'אסטאן ובורשט מדנציג?".

"אז אתה כמו פרנסואה", השיב רמי וזרק מבט קצר לעברו, "תורת
הגזע, זה מה שיש לכם בראש. חשבתי שאתה אוהב את דימואה".
"לא נכון" הכחשתי. "כלומר כן נכון, אני אוהב, אבל אני לא כמו
פרנסואה. אני פשוט לא מבין מה ההיגיון להביא כל מיני ירקות
אקזוטיים ממרכז אמריקה ולהכניס למרק בצל. אבל ההבדל הוא שכשאני
מסתכל על הביוגרפיה של דימואה, ורואה שהוא נולד וגדל על שפת
הים באלג'יר, וזה טבוע לו בדם, אלה הריחות שהוא מרגיש כשהוא קם
בבוקר, אז אני לא רואה סיבה למה שהוא לא יפזר קצת ציפורן על
האספרגוס".
"מה זה מעניין אותי", התפרץ פרנסואה במפתיע. "אני צריך שיתקעו
לי ציפורניים בגרון בגלל שהטבח איבד את בתוליו בטאנג'יר?".
"באמת מה הקשר", חבר אליו רמי.
"מה הקשר?", התגוננתי, "הקשר הוא שהים התיכון הוא המולדת
הקולקטיבית של כל העמים שיושבים סביבו, ותמיד היו השפעות
הדדיות. נכון, גיום?". גיום ישב כל הזמן על כיסא בפינה, ראשו
טחוב בין זרועותיו.
"אני לא יודע", השיב בקדרות, אף על פי שידע היטב. "מה זה משנה
עכשיו. הוויכוחים האלה כל-כך שוליים. עוד מעט לא יישאר כאן
כלום". שתקנו רגע. אני שברתי את השקט.
"יש בשבוע הבא הפגנה של כמה מאות שפים", אמרתי. "הם הולכים
להסתדר מול שער הניצחון ולנפנף במחבתות".  
"באמת?", הזדקף גיום. "ואני הולך לנפנף מחבתות בראשים שלהם".
הוא נטל מחבת כבדה ונופף בה כבאלת בייסבול. "ככה! ככה! הנה!
איזה ליצנים! מה זה השטויות האלה? ככה מתייחסים לתרבות של
צרפת? מחבתות! חבל שלא חשבו על זה קודם, כבר במהפכה האיכרים
היו יכולים לנפנף במחבתות מול הטירות של האצילים. אולי זה היה
הרבה יותר יעיל מגיליוטינות. עריפת ראשים, דם, מי צריך את כל
הבלגן הזה? הבו לנו מחבתות ונפתור הכול בלי אלימות! אני נשבע
לך שאני כבר שונא את הליצנים האלה יותר מאשר את האמריקאים
והיפנים! קונסטאן, מה עם המכתב הזה שדיברנו עליו?". מצמצתי
בעיני במבוכה מדומה. כל הזמן קיוויתי שיזכיר את העניין.
"אה, כן", התנערתי, "הכנתי משהו. רוצים שאני יקריא?". כולם
המהמו בחיוב. פרנסואה שב ללימונים. רמי כתש בעצבנות שום. תחבתי
את ידי לכיס המכנסיים ושלפתי פיסת נייר מקומטת. אחר-כך הקראתי
בהתרגשות, צועד הלוך ושוב לאורך החדר.
"מר מיצוטני הנכבד, אנא התייחס למידע המובא להלן", קראתי
וכחכחתי בגרוני. "עוד בתקופה העתיקה, בטרם ייסדו הרומאים את
הפרובינציה של גאליה נארבונסיס, פרובאנס דהיום, קמה ועלתה
במולדתנו ההיסטורית האמנות המוסית העשירית, היא הגסטרונומיה.
רצה המקרה, או שמא ההשגחה האלוהית, ומולדתנו התברכה בשמש קיץ
נעימה ובגשמי אביב בריאים, בקרקע דשנה ובפסגות שלוגות. הוסיף
והעטיר עליה אלוהים הטוב, או שמא אמא אדמה, גם עשב-דשא ריחני
וירקרק, גפנים נוטפות עסיס ואווזים שמנים. בירכה אותנו עוד
המוזה, או שמא השכינה היהודית, בנשמה יתרה ורוח עילאית...".
"די! די!", קטע אותי גיום בצעקה, "מה זה השטויות האלה?
אלוהים? השכינה היהודית?".
"אה, זאת סתם בדיחה", התנצלתי, והוספתי ביתר תקיפות, "וחוץ
מזה אני יהודי, ואומרים שאם היהודים לא היו מביאים את המומחיות
שלהם מארץ הקודש בכלל לא בטוח שהיתה כזאת תרבות יין בצרפת, אז
אני לא רואה סיבה למה לא להזכיר משהו שקשור אליהם".
"תמחק את זה, תמחק את זה", סיכם גיום והניף את ידו בזלזול.
"אני לא מוחק את זה!", התכעסתי. "מצדי שמישהו אחר יכתוב
הכול".      
"תשאיר, זה נחמד", התערב פרנסואה וחיזק את רוחי. את דעתו
החשבתי מעל כל האחרות.
"אני לא מבין, זה לא אמור להיות מכתב נאצה? מכתב איום, משהו
כזה? מה זה כל הפואמה הזאת?", תהה רמי.
"חכו רגע! קצת סבלנות, אלוהים!", צעקתי.
"אז לפחות תדלג עכשיו לתחילת האיומים", דרש גיום, "אני מקווה
בכלל שיהיה לו כוח לקרוא את זה, אני הייתי מתעייף בקטע על
גאליה נארבונסיס".
"בסדר", נכנעתי, "מי שרוצה לקרוא את הנוסח המלא אני יתן לו
אחר-כך. עכשיו תנו לי להקריא". הם שבו לפצח ולחתוך. פרסתי את
הדף וכחכחתי שוב בגרוני. ואז נפתחה הדלת בחבטה אלימה, ובפתח
הופיע אנרי, חברנו החמישי, אוחז בקבוק יין אדום בידו האחת
וקוניאק בידו האחרת. אנרי היה טבח ממוצע למדי, הודה אפילו
שבבגרותו יראה בגסטרונומיה תחביב מהנה ותו לא, אך התהדר
בידענות מפוקפקת במקצת בתורת הייננות, שנבעה למעשה מנטייה עזה
להשתכר בכל הזדמנות. בעיקר התמצא בלכידת נערות יפות ומתוסכלות.
בכך הצטיין באמת.
"רמימי", קרא עוד בטרם הביט לימינו ולשמאלו. "אני שם את זה
אצלכם. סנט ז'וזף 1995, דשאנט אדום. צעיר ומצוין. והקוניאק
לעכשיו".
"מצוין", חייך רמי.
"שנייה, אנרי", אמרתי. "אני מקריא כאן איזה מכתב".
"מכתב איום", הוסיף פרנסואה.
"טוב, אז תקריא מהתחלה", ביקש אנרי.
"לא!", זעק גיום. "נו, תדלג כבר ותקריא. ואנרי, תמזוג קצת
קוניאק".
"רק אל תתחילו להשתכר לי", הזהרתי אותם. "עוד עשר דקות צריך
להוציא את הבשר מהמרינאדה ולהתחיל לעבות את הרוטב".
הכוסות הונחו על השולחן, הקוניאק הזהוב נמזג ונלגם בהנאה.
החזקתי כוס בידי האחת והמשכתי.
"אני מדלג על הפתיחה... הנה כאן. לעצם העניין, מקריאת
העיתונות הרלבנטית נודע לנו לאחרונה שקבוצת בעלי ממון בראשותך
הניחה את ידה על כמה מבתי היוצר החשובים של מטבח העילית
הצרפתי. יקבי אוראנז' יבשו תחת כבישי אספאלט שחורים. את
הביסטרואים של פאריס הכניעו מזבלות מזון מהיר. חמור יותר מכל
אלה, הבאתם להרעלתה וגוויעתה של מסעדת "הברווז הזהוב", קודש
הקודשים של הזרם הקולינארי הניאו-קלאסיציסטי". סקרתי במבט את
תגובתם של חברי. הם האזינו בעניין.
"מובן היטב", המשכתי, "שבפעולותיכם זרעתם שגשוג וקדמה במולדתה
היגעה של החירות. אלפי ידיים בטלות מלאות עכשיו בעבודה, מטבע
זר פועם בעורקי הכלכלה הצרפתית, ומיליונים רבים של תיירים
פוקדים את מרכזי הקניות. יובא לידיעתך ולידיעת מקורביך
שחשיבותן של עובדות אלה אינה מעסיקה את דעתנו יותר מן האבק שעל
קליפת השום, ואין הן מפחיתות ולו במעט את רצוננו לטהר את
התרבות הצרפתית מהשפעתך המזיקה. לשם כך מצויים ברשותנו מספר
מכשירי עזר שאינם קשורים באופן ישיר לתחום הכנת הרביכות
והמאפים, כגון תתי-מקלע מסוג "עוזי". הזרוע הצבאית של הקבוצה,
המורכבת מלוחמים מיומנים, קצינים לשעבר בצבא צרפת, יודעת
במדויק את סדר יומך, ומוכנה לנקב בכל רגע את רקתך באמצעות
כדור. לכן אנו מפצירים בך להניח למולדתנו ולפרק את כל שלוחותיו
של תאגיד "מיצוטאני" בצרפת. כמו כן בקשתנו שתביא לידיעתם של
עמיתיך, אנשי העסקים הזרים, את דבר קיומה של קבוצה המוכנה
להרוג ולהיהרג למען טוהר השמנת והיין. אין צורך לציין שמאבקנו
נגדך הוא אידיאולוגי ותרבותי בלבד. אנו מאמינים בלב שלם
בחביבותך האנושית כאדם וכאב. מובן שאין פעולותינו נובעות
מנטייה גזענית או רצחנית זו או אחרת. לפיכך אנו נפרדים ממך
בזאת ברוח טובה, ומפצירים בך להיענות לבקשתנו ולנטוש תוך ארבעה
עשר יום את צרפת. בידידות... כאן צריך לבוא איזה שם של הארגון
שלנו, משהו כמו אחוות הכתף והיין. מה אתם אומרים?".
"יפה", אמר פרנסואה.
"לדעתי לא צריך לשלוח את זה", אמר אנרי. "קונסטאן, זה איום
ברצח. אתה הורס לבן-אדם את החיים. תחשוב קצת. תחשוב מה אמא שלך
היתה אומרת על זה".
נדמה לי שהחוורתי. על אף היותו תלמיד גרוע ולמרות שהרבה לריב
עם הוריו, נהג תמיד להטיף לי כל פעם שחרגתי במשהו מן המתכון
המסורתי של נער ממושמע אהוד על המורים.
"ברור שהם היו מזועזעים", אמרתי. "אבל מה לעשות, אתה יודע טוב
מאוד שאי אפשר כל הזמן לחשוב מה ההורים שלך יחשבו. וחוץ מזה זה
סתם שטויות, איומים, הרי אין לנו אפילו רובה טו-טו, ואף אחד לא
מתכוון באמת לגעת בחרא הזה".
"מי אמר?", קרא גיום והניף את הכוס שבידו. גיחכתי.
"יותר מדי קשקושים יש בזה", טען רמי. "נשמע קצת כמו שיעור
היסטוריה. תכתוב שאנחנו מתכננים לפוצץ לו את הראש וזהו".
"תכתוב אתה!", צעקתי. "די, נמאס לי. לכולם יש טענות. תכתבו
אתם וזהו". בידיים רוטטות קיפלתי את המכתב והשבתי אותו לכיס.
מזגתי כוס מלאה בקוניאק ולגמתי בבת אחת.
"לא, קונסטאן, אני לא מתכוון שזה לא כתוב יפה", התנצל רמי
והניח יד על כתפי. "פשוט התעייפתי מכל הדברים האלה. נמאס לי".
"מה זאת אומרת?", שאלתי. "זהו, לא חשוב לך יותר לאכול אוכל
ששווה משהו? מעכשיו אתה הולך כל יום לבורגר קינג?".
"להיפך", אמר רמי ולגם מן הקוניאק. "אבל נמאס לי לדבר, לאיים,
להתעסק באידיאולוגיה ובתרבות הצרפתית. מה, אכפת לי מה האספסוף
הזה יאכל? שיאכלו מה שהם רוצים. אם הם בכלל לא נהנים מלאכול
כבד אווז, אז למה להילחם בשבילם? אני רוצה שתישאר תרבות בישול
בצרפת רק בשביל שאני ייהנה ממנה. חוץ מזה לא מעניין אותי כבר
כלום. ואני מעדיף לפרוץ ולתת מכות לאנשים אם זה גורם לי הנאה,
בלי שום קשר לתועלת שזה מביא לשימור המטבח הצרפתי".
מה שאמר הטביל אותי בייאוש כבד.
"אז אם ככה אין לי מה להגיד", אמרתי וספקתי כפיים. "אבל אני
חושב שתרבות של אלפיים שנה היא כן דבר חשוב, וזה שדור אחד של
מטומטמים זורק אותה לזבל זה לא אומר עדיין שהיא מתה. חייב לבוא
שינוי. התרבות המערבית לא יכולה להמשיך להתדרדר עוד יותר
מעשר-עשרים שנה. תשמע את המוסיקה הזאת. עוד שנתיים יוציאו
דיסקים ששומעים בהם כמה גיטרות חשמליות נשברות וזהו. ואז לא
תהיה ברירה: יהיו חייבים לחזור לחלילים, לפסנתר, לבטהובן. יהיה
רנסאנס חדש! אבל בינתיים חייבים להוכיח לעולם שיש גם אנשים
אינטליגנטים ומבוססים שמוכנים לרצוח בשביל אוכל".
"אין לי שום דבר נגד המוסיקה שעושים היום", הצהיר אנרי, שהיה
העכשווי ביותר מבינינו, ורקד אפילו בדיסקוטקים.
"אם אין לך בעיה עם התרבות האמריקאית אז אני לא מבין למה אתה
בכלל מתעסק בדברים האלה", טענתי כנגדו. "לשלוח מכתבי איום
ולרסס כתובות נאצה זה דברים חמורים מאוד. אני בכלל לא נהנה
מזה. אם המצב לא היה כל-כך חמור לא הייתי חושב להתקרב לעסק
הזה".
"אני דווקא כן נהנה מזה. אבל אני הרבה יותר נהנה מלנפץ
חלונות", צחקק רמי, מבושם מעט. אנרי צחקק בעקבותיו, אבל מיד
הרים את ידו לאות שלילה.
"שטויות, ברור שאני לא נהנה מזה", שיקר. "פשוט אין ברירה. מה
עם הרעיון הזה לבוא בלילה ולשרוף מקדונלד'ס?".
"התכנית היא לעשות את זה יום לפני החופשה", אמר גיום ולגם.
"לא חושב שזה רעיון כל-כך טוב", אמרתי. "זה נופל על יום
הזיכרון לחייל האלמוני. אני לא מוכן לשרוף אפילו מקדונלד'ס
ביום אבל לאומי".
"צודק", אמר אנרי.
"איזה שטויות", נכנס פרנסואה, שפניו כבר היו אדומות ומוזרות
מעט. "זה מגוחך. אתה שורף עסק שאנשים מתפרנסים ממנו ובוכה שזה
יוצא על יום אבל?".
"תתפלא, אבל כן", אמרתי. "בכלל, זה עניין מסובך מאוד. לדעתי
צריך לעשות את זה רק שנה הבאה, אם בכלל. אם נעשה את זה סתם ככה
יתפסו אותנו בטוח".
"אתה חושב שאותי יצליחו לתפוס שוטרים?", שאל רמי.
"אולי לא, אבל ב"קורדון" בטוח ישימו לב למשהו", עניתי לו.
"שישימו לב", צעק גיום. "לא יקרה כלום. גרגואר אפילו יעניק
לנו את אות הגביע לכבוד זה. רמי, תמזוג עוד קוניאק".
מישל גרגואר, אשר החזיק מזה שנים במשרת המנהל והשף הבכיר של
ה-"קורדון בלו", היה טבח מוכשר ומנוסה, אך שמרני מאוד והססן.
תהיתי לפעמים באיזו מידה היה בא במבוכה אילו שמע את הדרך בה
התייחסנו לאישיותו בשיחותינו. גיום, אף כי היה מוכשר יותר
ממנו, קבע משום מה כבר בשלב מוקדם שגרגואר הוא אלוהים, ובהתאם
לכך כינה אותו תמיד בתארים הלקוחים מתחום התיאולוגיה. למעשה
שיחק בו כבגור כלבים. שינוי מסוים חל לאחרונה. אנרי פצח ברומאן
סוער ומדובר עם מארי-לואיז, ביתו החולנית והיפה של גרגואר.
וכשהתרוממו הרגשות והשמועות לשיא שמימיותם, נפרדו פתאום. שניהם
שקעו במלנכוליה. אנרי התאושש בתוך יומיים. מארי-לואיז נתקפה
במחלה קשה במיוחד, ולא הופיעה מאז ב"קורדון". מצבה הורגש היטב
בפניו של גרגואר. ימים שלמים שהה בכנסייה, עד שסגנו המרושע הפך
למנהל בפועל.
"אתה באמת חושב שגרגואר יעבור על זה ככה, בשתיקה? יסלח לנו?",
שאלתי.
"ברור שהוא יסלח!" קרא גיום. "הוא אלוהים! האב! הבן! רוח
הקודש! בורא עולמות! ומחריבם! אל רחום! חנון! פוקד עוון אבות
על בנים, על שילשים ועל ריבעים!". הוא צווח ונופף בפראות
בקוניאק. כולם צחקו והוסיפו לשתות.
"אתם לא רציניים", אמרתי והבטתי בשעון שעל הקיר. "טוב, צריך
כבר להוציא את הבשר ולהתחיל לחתוך".
"אתה צודק", אמר גיום וקם. "רמי, תתחיל עם הרוטב".
"עוד לא החלטנו אם שמים טרגון או לא", הזכיר לו רמי.
"לדעתי כדאי", אמרתי, "זה משתלב מצוין עם הכמהין ועם הסיבים
של בשר צייד".
"זה נחשב בשר ציד?", שאל אנרי. פתאום נדרכו כולם.
"מה זאת אומרת? אייל זה לא צייד?", חייכתי, והבחנתי בשולי
מבטי המתערפל במרפק מהיר ננעץ בצלעותיו של אנרי.
זעם ועלבון גאו בגרוני, מתערבלים, שלובים בלהט הנוזל המשכר.
דמעות נקוו בעיני. קמתי, הסתובבתי ועזבתי את החדר. רצתי, מועד
פה ושם, מאבק את בגדי בחושך ובוכה. הם מרמים אותי. יש בבשר הזה
איזה תכסיס. כבר כמה חודשים הם יוצאים בלילות לגיחות האלה,
שאין דבר בינן לבין אידיאולוגיה. ודאי הביאו חזיר בר כלשהו,
וחוששים שהדבר יפגע בי מטעמי כשרות. מזה שנתיים לא הפרדתי בין
בשר לבין חלב, הדת היהודית כמעט לא עניינה אותי, אבל ההשפלה,
הדרך בה הסתירו ממני, אני, שאהבתי אותם כל-כך, בכיתי עוד,
שאהבתי כל-כך את השמנת והיין, כולם, כולם יודעים מלבדי.
לפני חצי שנה התחילו בסטיות האלה. תחילה סיפק להם ערבי אחד
דגים טרופיים מים סוף. יום אחד הראה לי גיום מגש צבעוני, מבהיל
ביופיו, של פזיות ודפדופים כבושים. בקושי עלה בידו לבטל את טעם
הארס. לפעמים בישל אותם למען האסתטיקה והאכזריות בלבד, ואחר-כך
השליך הכול. בעקבותיו הכין רמי קופסינון ממולא בפטריות הודיות.
אנרי ניסה את כוחו בפרפרון ביין לבן, אשר יצא חמוץ ובנוסף גם
לא אסתטי. מובן שלא הראו את המנות לאיש מלבד עצמם, והתייחסו
אליהן במידה רבה כאל בדיחה. ואז, בשיטוטיהם הליליים, מצאו רמי
וגיום דרך לחדור אל תוך גן החיות הגדול. תחילה הביאו משם
ברבורים. אחר כך צדו צופיות, זהבנים וציפורים קטנות, אותן טחנו
ומרחו על באגט. בשלב זה התחלתי כבר להיאבק כנגד המעשים
הנפשעים. הם טענו שאני טוב יותר מדי, ולפני חודש שבו משם עם
צבי גדול. נראה שמחיתי במידה יתרה של זעם, התרגשתי ונשאתי
נאומים חוצבי להבות, ובתגובה החלו להסתיר ממני את מעשיהם. כיצד
הטעו אותי, התבהר עכשיו הכול באופק מרוחק, מעבר לאדי הקוניאק,
תמים כל-כך הייתי, כל הכוונות הטובות לא היו אלא מסווה לרצון
בסיסי לפשוע, אני שבוי בחבורה של קרימינלים, אפילו פרנסואה
יודע, מי יודע, אולי גם הוא הולך אתם, מה אפשר לעשות, אולי
להתאבד, אולי לחזור הביתה, לעזוב הכול, להכין כל יום ביצה
שלוקה.
אנרי הופיע, כצפוי, מעבר לכתפי.
"עזוב אותי, אני לא רוצה לדבר אתכם", אמרתי לו מבעד לדמעות,
בשקט. הוא הניח יד על כתפי וחיבק אותי.
"קונסטאניקו, אני כל-כך מצטער", אמר ונישק אותי על הלחי,
כמנהגו. ריח כבד מאוד של קוניאק ניגר מפיו. "אתה יודע שפשוט לא
רצינו שתרגיש שותף למעשה כזה. זה באמת דבר חמור. אתה יודע
שלפרנסואה אין גבולות. אין אצלו דבר כזה מוסר".
"זה פרנסואה עשה?", התפרצתי בבכי, "מה זה? למה אתם מסתירים
ממני? רק תגידו לי מה הבאתם!".
"תיכף יגידו לך. בוא, בוא, רמי כבר מכין לך זבאיונה כמו שאתה
אוהב, פתחנו את הדשאנט לכבוד זה", הפציר בי. באתי אחריו.
הרגשות שריחפו בחדר לא דמו בכלל לניחוחות של חרטה או ייסורי
מצפון. בהתאם לשינוי שחל במצב הרוח עלול הייתי לשער שנעדרתי
במשך חמש שעות לכל הפחות. הם רקדו לצלילי גיטרות משנות השבעים.
רמי היה עירום, אבל החזיק בסיר קטן. שני הבקבוקים היו ריקים.
"קונסטאן, אני כל-כך מצטער. אתה האיש הכי טוב בעולם", קרב אלי
רמי.                                          
"תמזוג לו זבאיונה", קרא פרנסואה. חייכתי, מוחה את דמעותי.
"עכשיו תגידו לי מה זה הבשר", דרשתי.
"קונסטאן", אמר גיום, שרוע למחצה על הרצפה. "אתה חייב לראות
את היופי שבדברים האלה".
"מה יפה?", מחיתי, "שאתם צדים חיות נדירות?".
"קונסטאן, החיות האלה היו רוצות שנאכל אותם. בשביל זה ברא
אותם האל הטוב", אמר. כולם צחקו בפראות.
"תראו לי כבר מה זה", חזרתי ואמרתי.
"אבל זה יצער אותך", טען רמי והגיש לי כוס של זבאיונה.
"תפתח את המקרר", פקד עליו אנרי. "הבטחתי לו. אי אפשר יותר
להסתיר".
רמי ניגש אל המקרר ופתח את הדלת. חיה גדולה, אפורה ושעירה תפסה
את כל נפחו, מכורבלת, מתה.
"מה זה? אני לא מאמין...", לחשתי, רועד. לגמתי מן הזבאיונה.
הוא היה חמוץ ומתועב. אפילו לירוק לא יכולתי.
"עצלן", השיב רמי.
"בראדיפוס בלאטינית", הוסיף גיום באנפוף. שוב צחקו כולם.
"זה מה שאנחנו מבשלים ליום העצמאות?", שאלתי.
"לא, קונסטאן", ענה רמי, מניד כה וכה את ראשו, "יש עוד המון
דברים שאתה לא יודע, עוד המון המון דברים".
"הם הביאו גורי נמרים, ברווזנים, תנים אסייתיים...", התוודה
אנרי.      
"דולפינים", אמר פרנסואה.
"חתיכות של היפופוטם", הוסיף גיום והתפקע. "אני לא מאמין,
היפופוטם, אני לא מאמין...". הם צחקו באקסטזה.
"אבל מה זה? מה זה?", ניערתי את רמי. "תכבה מהר את האש, הרוטב
נשרף, אלוהים, מה אנחנו מכינים?".
"אנחנו מכינים קוף. פרנסואה הביא קוף", אמר גיום.
"איזה קוף?", לחשתי.
"שימפנזה", השיב רמי. "אנחנו מכינים שימפנזה ממולאת בכמהין
ועשבי טיבול".  
"שימפנזה?", על סף עילפון.
"נקבה", אישר פרנסואה.
ניגשתי אל הקיר ונשענתי על הפינה. הם מטורפים, כולם. בינתיים
המשיכו לחגוג.
"תמזוג עוד משהו", התחנן גיום.
"הכול נגמר", הודיע אנרי.
"הכול?", התעקש רמי.
"יש וודקה זולה", השיב לו.  
"תוציא וודקה!", צרח גיום. אנרי טיפס אל המדף העילי ומשך משם
בקבוק מאובק. הם העבירו את הבקבוק מיד ליד ושתו מן הפיה. נראה
שהסירו מעל ליבם מחסום כבד מאוד. מצאתי שאיני יכול לפצות את
פי.
"תחי אמא רוסיה!", צעק גיום ונופף בבקבוק, "יחי הדוד סאם!".
"רמי, היא היתה בתולה?", שאל אנרי.
"נראה לי שכן", נענה. "חתכתי לה את הקרום". אנרי הניח אצבע על
שפתיו.
"מה עדיף", הרהר בקול רם, "לזיין בתולה או לבשל קופה?".
"לבשל, כמובן! אבל עדיף לשרוף!", ענה רמי.
"בעצם אף אחד מכם לא יכול לדעת", נזכר אנרי. "רמימי, אולי
הלילה?".
"את מי?", שאל רמי.
"זאת לא הבעיה", השיב אנרי. "אתם באים?".
"לך אתה תזיין את הזונות שלך", התפרץ פרנסואה. פניו של אנרי
קדרו בבת אחת. הוא הרשה להתבדח על כל עניין מלבד הבחורות
העדינות שהכניע.
"מה? מה אמרת, חתיכת אפס? מישהו בכלל הזמין אותך?", אמר, מושך
את ההברות, וניפח את שרירי החזה. "אתה רוצה מכות?". עיני
פרנסואה רשפו אליו מן החושך. כל אחד מהם היה שתוי מאוד בדרכו.

"מה אתה מסתכל בי ככה? אתה חושב שאתה כל-כך מסתורי עם השתיקות
האלה? אף אחד עוד לא הוכיח שיש לך משהו בראש", המשיך אנרי.
פרנסואה הוסיף לשתוק.
"בוא, בוא אני יפרק לך את העצמות. נמאס ממך".
"די, תפסיקו", התעשת גיום.
"אין מה לעשות", אמר אנרי. "אני שובר לו עכשיו את הפרצוף".
"תשתקו", עלו מלים מן האפלה. "יש לי משהו להגיד".
"אה, תכסיס?", המשיך אנרי בבוז, "אתה חושב שתתנפל עלי
מהמארב,
תתקע לי סכין בגב כמו איזה נמר כשאני שיכור? רק תזוז ואני
מפרק אותך, אתה לא מבין?".
"קונסטאן", פנה פרנסואה אלי. "הם תמימים יותר ממך. אתה יודע
שזאת לא קופה".
"מה זה?", לחשתי. "פרנסואה, מה הבאת?". הוא שתק.
"זאת אישה", אמר. "נערה".
"אלוהים!", צרח רמי בחוסר התאמה. אנרי, שהיה אתאיסט, פרץ
בבכי.
"מארי-לואיז! אלוהים!", קרא.
"אלוהים!", ענה אחריו גיום, "אני לא מאמין, אלוהים! בוא,
רמי!".
"מה אתה רוצה?", בכה רמי, דמעותיו זולגות על גופו העירום,
"אתה    מטורף? אנחנו רוצחים, קניבאלים!"
"בוא, רמי!", התעקש גיום, "הולכים לכנסייה, לתפוס את אלוהים.
הולכים להכין אלוהים באגוזים".