אין כוונתי לחתול שחור, מבהיק, יהיר ומפונק, אלא לחתול אדום
ומבוהל, מרוט מעל משמאל ומימין, פוזל, שמתעקש לחלוף תמיד הלוך
ושוב במעוננו, בביתנו המסודר בסך הכול, בזריזות גדולה ככל
שמאפשר גופו המגובנן, במסדרון, סמוך לאחד הקירות. ואנו, דיירי
הבית (שהננו, אם יותר לי להעיד, גברות ואדונים מבוססים כמצופה,
כספית וחברתית, עליזים במידה הנכונה, עינינו נשואות אל העתיד
המיידי ולא מעבר לו), צופים בו, בחתול הצהבהב, במועקה ודאגה
קלה, כאילו מבשרת ריצתו המבוהלת איזה חורבן קלוש ומטאפיסי
המקיש על החיבור שבין הראש והסנטר, ומבהיל בלבנו חרדה בלתי
מודעת. מובן לנו שאינו אלא נווד מקרי מאוד, שמבקש רק לעבור דרך
חדר המגורים של הבניין, ובעצמו חולף אצלנו בכפייה, באין דרך
אחרת, על כן איננו משתדלים להאכילו בחלב או בדג, אולם גם לא
פוגעים בו או חוסמים את דרכו, אף שלעיתים הוא מהווה מטרד של
ממש. באשר למחוז חפצו - אין הוא מענייננו. פעם ביקש נדמה לי
מישהו לעקוב אחר נתיב מהלכו אחרי צאתו מן הבית, אך החתול חמק
מיד מעבר לפינה, או נעלם בשיח יובשני. אין טעם. נותרו עדיין
פירורים רבים מאוד למחות מעל ארון הטלויזיה, ושאלות נוחות שיש
לחלוף עליהן במהירות, בלי להידקר, אין זמן לחתולים פראים, לא
כל שכן מלוכלכים.
חובה עלינו לציין שפעם, בשעת ריצתו הפחדנית, התעקש לתקוע את
ראשו באגרטל חדש שהוצב במסדרון, והרצפה כוסתה מיד במים
וברסיסים צבעוניים. אז לא נותרה ברירה אלא להענישו בחבטה, אך
הוא הגיב בהתפרעות וביילול צורם, וגם שרט את מונה הנאה. ואף
שלא גרם לנזק של ממש, גרמה התנהגותו להמולה ומבוכה כללית, כל
זאת בהתקרב החג. מאז לא שבו אירועים כאלה, ולנו לא נותרה ברירה
אלא להשלים עם קיומו. מדי עוברו אנחנו חדלים מעיסוקינו ומביטים
לרגע לעברו, נאנחים בתוך עצמנו ומשתתקים. אפילו לשוחח בעניין
איננו חפצים עוד. איננו מלומדים ואף לא חוקרי חיות. ניצול הזמן
שלנו הוא מושלם כמעט. אין פנאי בכלל לחתולים. |
