ד,ו וימן יהוה-אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה, להיות צל על-ראשו,
להציל לו, מרעתו; וישמח יונה על-הקיקיון, שמחה גדולה.  ד,ז
וימן האלהים תולעת, בעלות השחר למחרת; ותך את-הקיקיון, וייבש.
ד,ח ויהי כזרח השמש, וימן אלהים רוח קדים חרישית, ותך השמש
על-ראש יונה, ויתעלף; וישאל את-נפשו, למות, ויאמר, טוב מותי
מחיי.  ד,ט ויאמר אלהים אל-יונה, ההיטב חרה-לך על-הקיקיון;
ויאמר, היטב חרה-לי עד-מות.  ד,י ויאמר יהוה--אתה חסת
על-הקיקיון, אשר לא-עמלת בו ולא גדלתו:  שבן-לילה היה,
ובן-לילה אבד.  ד,יא ואני לא אחוס, על-נינוה העיר הגדולה--אשר
יש-בה הרבה משתים-עשרה רבו אדם, אשר לא-ידע בין-ימינו לשמאלו,
ובהמה, רבה.

האם זה היה מוגזם לבקש
שמשהו יבוא בקלות?
אלוהים יודע שהייתי בבטן
הלוויתן.

האם זה היה מוגזם לבקש
אהבה שלא צריך לעמול
ולגדל.
משהו שניתן מכורח היותך.

אבל קל לחוס על בהמות רבות,
על אנשים חסרי מושג,
מאשר לתת קצת צל.

וכך -
בן לילה היה, ובן לילה אבד.