אני היומן שתמיד יושב כאן, נותן כבוד לאלו שרוצים להוציא את
שליבם רוחש
אך אני חושש, כי את שרשם לי אתמול בעליי לא אשכח עד שארית
דפיי
כי למרות שכותב הוא כבר שנים, הדף של אתמול הוא הזכור מכל
הימים
ארשום לך את שלי הוא כתב, בתקווה שתצילי את חייו
אך אני פוחד שעכשיו מאוחר, לנסות ולהבין כבר לא נותר
הוא בטח את חייו גמר ואנחנו נישאר כאן עם המכתב המר.
שוב לא ארגיש את חום העט ואת מגע ידו של בעלי
אך מקווה שתבואי ותסיימי כאן אותי.

"אז החלטתי לכתוב בך יומני היקר, לעשות משהו קצת שונה, לספר על
משהו אחר, לנסות להבהיר את שאני רוצה להגיד ולהוציא את שיש לי
בלב. עם כל הכבוד לכתיבה, וכמה שאני אוהב לכתוב זה כבר לא אותו
הדבר, נמאס לי לשבת ולכתוב, נמאס לי לשבת ולא להירדם.
נמאס לי לחשוב עליה, יומן יקר, נמאס לי לחשוב ולדעת שהיא לא
שלי, ולא תהיה שלי.

אני יודע שאני מתרפס בפניך כמו אפס ואני יודע שיבוא היום וזה
יבייש אותי, אבל זו האמת - למרות שאני לא אוהב להרגיש את
ההרגשה של הרודף, את ההרגשה של זה שמוכן לתת הכל אך בעצם לא
לקבל כלום.
אך זה מה שיש, ועם זה אני אצטרך להתמודד ואת זה אני צריך
להוציא, את זה אני צריך לצעוק החוצה. אז אני לא יודע אם אי פעם
נדבר שוב, יומני, ואני לא יודע אם אי פעם תבין את ההרגשה, יכול
להיות שאפילו נסתכל על זה ונצחק. אי אפשר לדעת, אי אפשר לדעת
מה העתיד צופן בחובו ומה נסתר מעינינו כרגע, אך אני יכול להגיד
שמה שיש לי בלב זו תקווה.
תקווה שתתעורר מחר בבוקר, תקרא את המכתב ותחליט שהיא לא יכולה
עוד, תקווה שהמבט ששלחה הוא מבט של אהבה ושאוכל לנשקה, אך אני
לא בטוח שאדע את זה אי פעם ואני לא בטוח שאני רוצה לדעת את
התשובה.  נוח לי עם המחשבות שלי, עם מה שאני רוצה לראות שהעולם
נותן, לא בטוח שמה שאני רואה זה מה שבאמת קיים.
אבל כולנו ככה, כולנו רוצים את התקווה הזאת. לבוא ולראות את מה
שאנחנו רוצים כי לפעמים זה יותר קל, לא להתמודד עם הכאב
ישירות, למכור לעצמך המון חלומות.

אז זה היום הראשון שאני מדבר איתך על עצב, יומני, אני מקווה
שזה היום האחרון, אני לא בטוח שאני רוצה להרגיש את אותה ההרגשה
שכרגע אני מרגיש אי פעם לעולם.

אותה הרגשה של כאב, של סבל, ולא בגלל שדבר אחד מפריע, אלא בגלל
שיש כל כך הרבה דברים
ואני לא יודע מאיפה להתחיל.
קשה לי לחשוב עליהם, אז אני כאן כותב ואומר בקול את מה שאני
פוחד להראות. אז קשה לי וכואב לי ואני מקווה שיהיה טוב יותר,
עד כאן יומני נכון לעכשיו"

"זה קצת מצחיק אתה יודע, קראתי את שכתבתי, זה די נשמע כאדם
שאומר את מילותיו האחרונות, אני לא רוצה שזה מה שיקרה אצלי אבל
נורא קשה לי וכואב. אבל כבר מלשמוע את מה שכתבתי, אני יודע
שיהיה בסדר, אני מבטיח שיהיה בסדר. אז אני יודע שאני והיא לא
נהיה ביחד, ולא בטוח שיסתדר עם הדרך בה בחרתי, ומי יודע מה
יקרה לי עם החיים. אך פתגם של עצמתי שירשתי הוא הפתגם שאומר כי
הזמן עושה את שלו, אפשר לקחת את הכל ולעשות לך הכל, אבל בסופו
של הדבר הזמן עושה את שלו ונגמר וכך גם המחשבות והרגשות
מתקהים.
יבוא הזמן שאתגבר על הכל ואסתכל אחורה ואגיד: עברתי את זה. אז
נכון, עכשיו זה רק אור בקצה המנהרה. ככל שאתקרב האור יתחזק,
ותגיע הגאולה.

אני יודע שאמצא את זו שאוהב ותאהב אותי, שתיתן ותקבל את
שברצוני לתת, ואני יודע שבסופו של הדבר הכאב ייגמר ואני אסתדר
בחיים ולמרות שקשה עכשיו, אני יודע שלא טוב עם מה שקורה. אני
בטוח שזה ישתנה וכשזה ישתנה אהיה מאושר. כשאהיה מאושר, כך אני
מקווה לפחות, אצליח להבין את שפחדתי לדעת.

אך לי לא נותר עוד זמן, כי כמה שהזמן יעשה את שלו אני לא בטוח
שיש לי את היכולת לתת לזמן לעשות את שלו, אז אחתום מילותיי
במילות פרידה, אלך עכשיו לדרך שממנה אין חזרה.
זכור אותי, יומן יקר, ומקווה שימצאו אותך בליל הקר, שתוכל
להעביר סיפורי כדי שיבינו למה עשיתי מעשיי.
כי למרות מילות העידוד שזרקתי על דפיך, שנינו יודעים כי אתה
תדע עכשיו את מילותיי האחרונות,
כי אני עם הסבל לא יכול עוד לחיות."