גודלה של המדינה שלי הוא חמישה וחצי מטרים רבועים. בדיוק.
מזג-האוויר בסדר, בין קריר לחמים. אף פעם לא יורד אצלי גשם.
כן, גם השמש לא זורחת.
המדינה מכוסה סדין כחול. כל שבוע מוחלף הסדין בסדין אחר, כולם
בגווני הכחול. באופק, בצפון, קבועה תמונה קטנה וירוקה, מכאן
קצת קשה לראות מי צייר אותה. בדרום נמצא חלון סגור ובמזרח ארון
גדול - גדול יור מהמדינה שלי, כמעט שמונה מטרים רבועים. ובמערב
נמצאת הדלת. היא סגורה עכשיו.
לא תמיד הייתי כאן לבד, היא חיה איתי - היא הייתה חמישים אחוז
מהעם, היא הייתה החצי השני. הקמנו את המדינה די מזמן, חודשים
או שנים, אני לא יודע, עבר מספיק זמן כדי שזמן יאבד משמעות.
אחר-כך כתבנו חוקה:
לא יוצאים את גבולות המדינה.
מי שיוצא, לא חוזר.
לכל דבר יש מחיר - לא נותנים בלי לקבל.
המדינה שלי קטנה מאוד. הנוף לא מדהים, שתי דקות וכיסיתם הכל.
השינוי היחיד היה האור. אני כיביתי, היא הדליקה. אחר-כך היא
כיבתה ואני הדלקתי. היום האור דולק כל הזמן.
תמיד הלכנו לישון ביחד ומי שקן העיר את הישן. בזמן השינה
התחבקנו. כשקמנו, מתחנו את הסדין וקיפלנו את השמיכה. אחר-כך
ישבנו במרכז המדינה והסתכלנו, היא לתוך עיניי ואני לתוכה. שם
בפנים, בעיניים שלה, השחורות, הזמן נעלם והפך למרחב אינסופי.
הכל היה שם בפנים. היא הצליחה להכיל את הכל.