ככה זה כשמתחילים להגשים חלומות...
היום הראשון, שהלב דופק בו מהתרגשות לא מוסברת, הוא יוצא דופן.
לא בטוח שאני בעצמי מבינה את גודל ההישג או את ההשלכות הצפויות
בעקבות הצעד הכה נועז בעיני של חשיפה אישית.
אבל די, מספיק לי עם ההדחקות, הבושה, ה"מה יגידו" ומה יחשוב כל
העולם על מה אני עושה וחושבת. סליחה, באמת סליחה על שאני
מעיזה, רוצה ומודה בזה שהיצירתיות שלי היא חלק מהותי ממי שאני
ומה שאני מקווה להיות לעד. יוצרת.
מוגשמת אמיתית, משתפת, חיה ונושמת.
לא עוד מתחבאת אל הכלים ובכל פעם משתמשת בתירוץ אחר למה לא
לעשות את מה שאני כל-כך אוהבת. ליצור.
לכתוב שיר, להלחין אותו בראש (הקלידים עדיין לא עברו איתי
לדירה החדשה), לשיר אותו ללא הרף בכל מקום שרק בא לי, לכתוב
סיפור קצר, מכתב לאהוב שלעולם לא יבין מה אני לעזאזל רוצה
ממנו, לשחק תפקיד של משוגעת או לדבר באנגלית כי אני מרגישה
ניו-יורק אף על פי שאני פה בתל-אביב.
פשוט כי זו היצירה האמיתית בשבילי - ללא תכנון מוקדם, צנזורה
נוקשה ואכזרית, תוכניות עיסקיות מפורטות ובעיקר ללא מחשבה על
תוצאה. תהא מה שתהיה.
אתמול היה היום הראשון שהלב דפק מהתרגשות לא מוסברת.
הגשמה עצמית וחשיפה זה באמת משהו יוצא דופן.
בשבילי.