היא בחיים לא ציפתה ששיחה באינטרנט תשנה את חייה. בחיים לא
חשבה שמה שקרה לה יכול לקרות לבני אדם. זה נשמע כמשהו שנכתב
בעיתונים. משהו שקורה בעולם אחר. בחיים לא למישהו שהיא מכירה.
בחיים לא לה...

שלום... קוראים לי קיטי.
אני רוצה שקודם תשמעו את סיפורי, ורק לאחר מכן תחליטו אם הסיבה
שלי רצינית מספיק...

פגשתי אותו לראשונה כשהיתי רק בת 12. ילדה שרק התחילה להתבגר
ולהכיר את עצמה. ילדה שחיכתה לאהבה וניסתה למצוא אותה אפילו
בכוח.
גדלתי בבית טוב עם הורים אוהבים. בחיים לא סמכתי עליהם כי מאז
ומתמיד האמנתי שאת הבעיות שלי אני צריכה לפתור בעצמי. ללא שום
עזרה.
יכול להיות שהתבגרתי מהר מדי וניסיתי להוכיח לעצמי שאני
עצמאית. אבל יותר מכל, הייתי בודדה.
אף פעם לא היו לי חברים טובים. בגיל צעיר יותר אפשר היה לקרוא
לי "ילדה מוכה". לא הסתדרתי עם ילדים בגילי ותמיד חיפשתי חברה
מבוגרת יותר. תמיד חוץ מאשר בכל הקשור לאהבה. טענתי שהבחור
שאיתו אצא חייב להיות בגילי או מבוגר ממני רק בקצת.
אולי מכיוון שלא היו לי חברים ולא ממש תקשרתי עם ההורים היתי
כה נואשת לאהבה...
את רון פגשתי באיי סי קיו. כבר בגיל 12 ידעתי היטב איך להשתמש
במחשב והצ'אטים היוו בשבילי מקום מפגש עם חברים שאף פעם לא היו
לי.
רון היה שונה. בסך הכל בן 13 אך נראה כאילו גם הוא עבר הרבה
והתבגר לפני הזמן. הוא בא ממשפחה הרוסה עם אח אחד גדול שלא
תקשר איתו ונראה כאילו גם הוא רק חיפש אהבה.
ככה נפגשנו.
בהתחלה השיחות בינינו היו שטותיות, אך במהרה נהיינו אוזן קשבת
זה לזה. סמכנו אחד על השני בכל. סיפרנו זה לזה את סודותינו
הכמוסים ביותר. הקשר היה מושלם עד שהתאהבנו. הבנו לפתע שאנחנו
חייבים לראות זה את זו. אך המרחק בינינו הקשה עלינו. גיל 13 זה
לא בדיוק גיל שבו נוסעים חופשי בכל הארץ.
אבל הצלחנו. מצאנו דרך לראות אחד את השני.
הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בתמונה ששלח לי.
את היומיים שהיו לנו ניצלנו בלהתמזמז. הוא היה הנשיקה הראשונה
שלי. וגם הנשיקה המיליון שלי. הוא היה האהבה האמיתית הראשונה
שלי. וכנראה גם היחידה שאי פעם תהיה לי...
היה לי כל כך טוב איתו. למה הכל נהרס?
עוד בשיחות שלנו באינטרנט ובטלפון הוא ניסה לברר מה דעתי על
סקס אבל אני רק טענתי שבחיים לא התנשקתי, מה הוא רוצה מהחיים
שלי?!
הוא חזר על שאלתו גם בזמן שהתמזמזנו. נתתי לו להוריד לי את
החולצה, לגעת לי בחזה שלא היה לי כמעט. ניסיתי לנחש לעצמי מה
הם הגבולות שלי, ומה הם הגבולות שלו...
לא רציתי יותר ממה שהיה. ידעתי שאני אצטער אם אעשה משהו.
הוא טען שהוא מקבל את זה. שהוא לא רוצה ללחוץ. חוץ מזה הינו
באמצע חורשה, לא בדיוק המקום החלומי לפעם ראשונה אצל ילדה.
הוא ניסה להכניס את ידו למכנסיי, אך אני סירבתי והורדתי את
ידו. הוא ניסה עוד מספר פעמים ולבסוף וויתר. או שכך לפחות
חשבתי...
שכבתי על האדמה והוא שכב מעלי. שמתי לב מזוית העין שהוא הוריד
את מכנסיו. אך לא דאגתי. סמכתי שהוא יעריך את בקשתי לא להרחיק
יותר מדי.
לפתע הוא הכניס את ידו בחוזקה לפי ובידו השניה הוריד את מכנסיי
ותחתוני וחדר אליי בכוח.
הייתי בפאניקה. לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לנשוך את ידו אך
נראה כאילו זה לא הפריע לו. הוא היה בשלו. לא שמתי לב לשום כאב
מהחדירה, הייתי מבועתת מאימה. לא חשתי דבר פרט לגועל פתאומי על
שהוא מעליי.
לבסוף הוא גמר והוציא את ידו מפי. ואני רק התחלתי לבכות. לא
ניסיתי לפגוע בו, לא ניסיתי להחזיר לו. רק בכיתי. ואילו הוא רק
סגר את מכנסיו, אמר שהוא מצטער והלך.
יותר לא ראיתי אותו.

נשמע כמו סיפור רגיל של אונס. ילד מתבגר שלא הצליח להחזיק את
עצמו. הלוואי וזה היה כה פשוט.

לא סיפרתי על מה שקרה לאף אחד. הסתגרתי בתוך עצמי עד שאף
החברים הבודדים שהיו לי התרחקו ממני. אף אחד לא הבין מה עובר
עלי אך גם לא ניסה להבין. אף אחד לא הקשיב ללבי.
כעבור שבועיים הייתי אמורה לקבל מחזור. מאז המקרה אפילו לא
חשבתי שיכול לקרות שאני הרה. הרי זאת הפעם הראשונה שלי. מי
נכנס להריון מפעם ראשונה?
התחלתי לדאוג רק שבוע אחרי שהבנתי שהמחזור לא מגיע. רק אז
פתאום הבנתי מה יכול לקרות.
באותו זמן ההורים נסעו לחברים ואני ישבתי לבד בבית וניסיתי
להבין מה לעשות, אך שום רעיון לא עלה לי לראש.
חשבתי על הפלה ואז נבהלתי מזה שההורים יידעו. ובשביל לעשות
הפלה אנונימית צריך להגיע לעיר גדולה ואילו אני בחיים לא נסעתי
לבד מחוץ לעיר. בטח שלא לעיר גדולה שבה בחיים לא הייתי.
הייתי מיואשת. ראיתי רק ברירה אחת. רק דרך אחת לצאת מכל הבלגן
שנכנסתי אליו.

הלכתי למטבח. הייתי מוכנה למה שתכננתי לעשות. הבנתי שזה הסוף
אבל לא היה לי אכפת.
לקחתי את הסכין הכי חדה שיש לנו בבית. גדולה כזאת, לחיתוך
בשר.
התחלתי לאט לאט לעבור על ווריד ידי. חשבתי על איך אנשים יגיבו
כשיגלו שהתאבדתי. מה יגידו החברים הבודדים שיש לי, כמה ההורים
יבכו.
חתכתי לאט את הוריד עם הסכין ובכיתי. בכיתי על עצמי, על
הקרובים אלי, על אלה שמשום מה אוהבים אותי.
היד כבר היתה מלאה בדם אך עדיין הייתי בהכרה. עדיין בכיתי.
לבסוף נבהלתי, כמו כל המתאבדים. זרקתי את הסכין לכיור והלכתי
לשטוף את היד במים קרים. חבשתי את הפצע והלכתי לישון. בשלב
מסוים נרדמתי מכל הדמעות.
בבוקר החלטתי לנסות את האפשרות השניה שהיתה לי בראש.
היה לי קצת כסף שמור והחלטתי לנסוע לחיפה לעשות הפלה. הדרך
עברה ללא כל קושי. נסעתי במונית שרות עד לב המפרץ ומשם לקחתי
מונית ספיישל עד המרפאה. הרבה פחות מסובך ממה שחשבתי.
עדיין חששתי ממה שיקרה אבל איכשהו הבנתי שיום אחד אני אצליח
לשקם את חיי. אצליח לחזור להיות כמו קודם.

אז הנה אני עומדת בפניכם ומגוללת את סיפורי. רק אתם יכולים
להגיד אם זאת סיבה מספיק רצינית כדי לבצע הפלה. אני לא
מעוניינת בילד הזה. בעצם, אני אפילו לא רואה אותו כילד. זה הכל
רק סיוט. סיוט שאני אתעורר ממנו עוד מעט.
אבל בינתיים אני כאן. מקווה שתחליטו את הדבר הנכון...