נפלה לי הכוס, התכופפתי, אבל עצרתי על עיניו השחורות. לא היו
בהן אישונים, שני עיגולים שחורים באמצע לבן בוהק.
הכוס כנראה פגעה ברצפה, היה רעש, כמו צעקה, המון רסיסים עפו
מסביב. הוא אמר משהו, לא יכולתי לשמוע, אזני כבר היו אטומות.
אחר-כך אספתי שברים מהרצפה לתוך יעה אדום מפלסטיק. הוא היה
בסלון, בטח עמד כל אותו הזמן, הוא עמד כשבאתי. "אני חושב שאני
צריך ללכת", אמר בשקט, "את שותקת. בסדר, ביי". הוא דיבר ואני
שתקתי והסתכלתי לו לתוך העיניים, לתוך השחור הזה שקודם לא היה
שם, וגם אם זה היה בגלל האור במטבח, או בגלל הדימיון שלי, אני
שתקתי והוא לא יכול היה לסבול את זה. ובאותו רגע רק רציתי
שילך, שלא ידביק אותי בחזרה. אני חושבת שזה היה אינסטינקט, כמו
להחזיק את האצבע כשכואב. הוא בטח היה אומר שסתם נבהלתי. ואולי
הוא צודק.
אחר-כך הוא הלך ואני הלכתי לישון. קמתי בצהריים, הכנתי תה עם
דבש ולימון, הרדיו סיפר על חורף רציני שמגיע היום.