אם הייתי בוחר למות למען רעיון? ואתם בטח שואלים "כן, אבל איזה
רעיון?" מה זה משנה איזה רעיון. נגיד שלא מתאים לי שיש ריבוי
מכוניות על הכבישים שגורמים לזיהום אויר ולתאונות, או שמעסיקים
במדינה הזו עולים זרים ב 10 שקל לשעה ווככה מנצלים אותם
ובמקביל לנו אין עבודה. אפשר גם על בסיס יותר מורכב כמו מדינות
העולם השלישי, שמשמעו, רעב, ניצול, חולי. בכלל למה ללכת כ"כ
רחוק אם אפשר למות על בסיס הטרור במזרח התיכון, או שכבת העוני,
כאן, בארצנו הקטנטונת, המסובכת והכ"כ אהובה עלי. יש שלל סיבות,
אבל רק נגיד ש... נגיד שהחלטתי למות.
הרבה לפני זה, עוד בצעירותי, כשלמדתי ראיית חשבון באוניברסיטה,
היכרתי את אישתי והתאהבתי בה עוד לפני שידעתי מי היא, מה השם
שלה, או מה היא לומדת (בעקרון התאהבתי בה עוד לפני שידעתי על
קיומה), רק הדמות שלה הסתובבה בחצר האוניברסיטה והעיניים היו
נתקלות. הייתי סטודנט חרוץ שעובד במשרה מלאה בחברת מחשבים.
גרתי עם סבתי, שלימים הפכה להיות עם תואר ז"ל. חרשתי על כל
הספרים האפשריים של הפילוסופיה בגרוש - ניטשה, סוקרטס וכל המי
ומי בעיליתא לזיוני שכל. אהבתי רעיונות חדישים, פתיחת אפיקים
וקווי מחשבה נוספים (בטח אתם שואלים את עצמכם איך זה מתקשר
לראיית חשבון, זה לא, אבא שלי רואה חשבון, אז גם אני... שזה גם
רעיון שאפשר למות עליו).
ביום אביבי אחרי פסח, בעיצומה של ספירת העומר, הכרתי רשמית את
גילי, אשתי הראשונה והאחרונה עד כה. יצאנו תקופה של שנה וחצי
והתחתנו. לקח עוד שנתיים לילד הראשון ולסיום התואר שלי ועוד
שלוש שנים לילדה השנייה והאחרונה. גילי צלמת במקצועה, מצלמת
עבור עלון, משהו בסגנון "נאשיונל ג'אורגראפיק," ומציגה תערוכות
בארץ ובעולם. נגיד שלגילי ולי ישנה מערכת יחסים כנה, אוהבת
וחמה והילדים שלנו חיים באושר, ללא שום חסכים רגשיים ו/או
חומריים. ונגיד שבמקביל למציאות המתקתקה הזאת אני, בנוסף, עוסק
בפעילות כנגד אחד משלל הנושאים שמעצבנים אותי, למשל, ממשלת
שרון כן או לא. אני טוען שלא (למשל). אני יוצא להפגנות ועושה
הליכות נוסח "ויקי כנפו", צם ושר בכיכר רבין, מחלק מדבקות
בצמתים עם כובע קסקט וחולצה מפוצצת סטיקרים ונפגש עם מפלגות
שמאלניות וכו', וכו', וכו'. הרעיון המרכזי הוא שאני ממש נגד!
לא יכול לשמוע את השם שלו, ישר אני מקבל אולקוס.
ונגיד שהחלטתי למות למען הרעיון הזה, תקשיבו טוב, "למות למען
הרעיון". אולי עוד קודם אני אכתוב על זה ספר או שניים ואתפרסם
בשביל "הרעיון," פלוס כמה כתבות אמצע בעיתון נחשב, ואשבור
קירות של מוסכמות, אולי. אבל נגיד שהתאבדתי, אני כבר מת, ואשתי
גילי שתחיה ו-2 הילדים המתקתקים שלנו נשארים בלעדי. אבל שנייה
לפני ההתאבדות, אפילו חודש לפני, נגיד שבאחת מריצות הלילה שלי
בכיכר המדינה, נפלה זקנה לידי ודיממה ולא היה עלי כסף, אז
לקחתי אותה עד מד"א ברגל ואח"כ גם עד איכילוב, וישבתי איתה עד
שהמשפחה שלה באה. נעשה רברס ליותר רחוק, לשנה קודם שבמקריות
באינטרנט התחלתי לדבר עם צעירונת בת 15 שביקשה עזרה ממישהו
ומסתבר ששני הוריה מכים אותה מכות רצח (והיא בכלל מאומצת),
ועזרתי לה למצוא עובדת סוציאלית שהעבירה אותה לגור עם משפחה
אומנת, ויש עוד "סיפורי מצווה" שכאלה. ונגיד שאחד הדברים שאני
הכי אוהב זה טיולי טבע ו"טרקים" בהרים ירוקים ובנהרות הארץ
הקדושה שלנו, ושיש לי חיבור מעולה עם בע"ח. אני אוהב את כולם,
גם את אלה שלא אוהבים אותי. אני שומר על הנקיון השכונתי ומתנדב
לוועד בית ולמשמר האזרחי, וכמובן אני אף פעם, אבל אף פעם, לא
מבריז ממילואים! בכלל אני כולי אמת מוסר מהלכת על שניים. בתוך
כל חיי הפרובנציאליים, גדושי אהבה, חסד ונתינה, אני שואל אתכם,
למה לעזאזל אני צריך את הרעיון הזה?!? מה איכפת לי בכלל מהשרון
הזה?!? אני נשבע לכם, אני בחיים לא קורא יותר סוקרטס!