המוות פסע המסדרונות בית החולים.
למעשה, הוא הלך. אבל לא נהוג להגיד על מוות שהוא "הולך", אז
הוא השתדל לפסוע.
בהתחלה הוא חשב שאולי התבלבל במסדרון, והלך לאיבוד, וטיפה
התבאס מזה שהוא לא יכול לשאול אף אחד איך להגיע לחדר של הלקוחה
החדשה שלו ולו רק מהסיבה שאף אחד לא ראה אותו.
בסוף הוא קרא כמה מחשבות של אחיות שעברו בסביבה והחל להתקדם
לכיוון הנכון.
קארן, מצידה, הלקוחה החדשה, הטיבה את ישיבתה במיטה, סגרה את
השידור החוזר של ג'רי ספרינגר  וראתה אותו ברגע שנכנס דרך הדלת
ומייד ידעה שהוא המוות.
זה לא שהיה לו ברדס שחור וחרמש, או חרב גדולה וכל הדברים
האלה,למעשה הוא לבש חליפה ספורטיבית לבנה, ומכנסיים לבנים
מעומלים ומגוהצים, ונראה טיפטיפה דומה לההוא מ"הפרקליטים", רק
קצת יותר נמוך. אבל בכל זאת, כשאתה רואה את המוות, אתה יודע
שאתה רואה את המוות.
"כבר?" היא אמרה.
המוות משך בכתפיו, "זמנך הגיע וכל זה," הוא אמר.
"זה בסך הכל היה ניתוח אפנדיציט פשוט." מחתה קארן "זה לא
פייר."
"פייר לא משחק כאן תפקיד" הוא גירד בישבן בחוסר נוחות. הוא שנא
להתווכח איתם.
"פעם היה בעולם דבר שנקרה 'השלמה', שמעת על זה?"
"טוב, טוב, טוב. תרגע."
"זה בסדר, אני לא ממש מסוגל להתעצבן." הוא אמר. "לא בראו אותי
ככה."
"אז מה קורה עכשיו?" היא שאלה, מנסה למשוך זמן.
"דבר ראשון" אמר המוות "את מפסיקה לנסות למשוך זמן. זה גם די
חסר משמעות כי עצרתי אותו בחדר הזה. ככה גם אף אחד לא יפריע
לנו כשאנחנו כאן לבד."
"זה נשמע כמעט כמו הטרדה מינית" אמרה קארן.
"גם את זה אני לא מסוגל לעשות." חייך המוות חיוך מריר.
"כל הבאסה לך."
"אני לא זה שהולך למות עכשיו."
"בכל זאת." אמרה קארן, והוסיפה "אפשר לדעת למה אני מתה?"
"אולי נדחה את כל הסיפורים לאחרי שנגמור את השלב הראשוני?" שאל
המוות.
"שהוא?"
הוא הסתכל עליה במבט אלכסוני. הפעם הוא בחר עיניים חומות והוא
היה די מרוצה מהבחירה.
"אה, הבנתי." אמרה קארן. "אז יאללה, בו נעשה את זה."
"את מעדיפה בעיניים פקוחות או עצומות?" הוא שאל.
"יש בחירה?"
"בודאי, זה חלק מהחלטה על שיפור השירות שקיבלנו לפני 400 שנה.
עיניים סגורות זה
אמנם המצב הקלאסי, אבל יש כאלה שמעדיפים לראות את העולם עד
השניה האחרונה."
"לא ממש אכפת לי." קארן משכה בכתפיה בעייפות. "יש לי בקשה
אחרונה או משהו?"
"זה מוות, לא הוצאה להורג." הוא אמר. התחיל להיות לו חם והוא
שינה את סוג הבד של החולצה למשהו אורירי יותר בהינף מחשבה.
"אפשר?"
"כן. בזמנך החופשי." אמרה הלקוחה.
כמה שניות חלפו בלי בעצם לחלוף.
"נו? מה קורה?" שאלה קארן.
"זהו. כבר עשיתי את זה." הוא הביט בה בגאווה "למעשה כבר עשיתי
את זה לפני שאמרת
'בזמנך החופשי.'"
"לא הרגשתי כלום." אמרה קארן לשעבר.
"זה בגלל שאני מקצוען." הוא השמיע כמה קנאקים באצבעותיו, מתענג
על הקול. "חלק, בלי לכלוך ובאפס זמן. קדימה, נשמה, הולכים."
היא קמה מהמיטה, משאירה את עצמה מאחור, שכובה.
"אני נראית ממש טוב, אתה יודע?" היא אמרה בגאווה.
"מתיחת פנים לפני שנה ושלושה חודשים, קרם לחות כל אחר צהרים,
שפתון רבלון, ריצה של 2 ק"מ כל יום, אני יודע הכל." הוא אמר
בפיזור נפש. "לא אכפת לך שנעבור דרך קירות, נכון? זה מקצר את
הדרך."
"אין בעיה. עכשיו אתה יכול להסביר לי למה מתתי?"
"הרופאים לא תפרו משהו בפנים," אמר המוות, מוביל אותה לרחוב,
"דיממת לתוך הבטן, משהו כזה."
"ומה יקרה עכשיו?" שאלה רוחה של קארן.
"בעלך יתבע את בית החולים. הוא יזכה, יקבל פיצוי של 4.5 מיליון
ויתחתן מחדש עם עורכת הדין שתייצג אותו. אבל בליבו הוא עדיין
יאהב אותך, אל תדאגי. הילד שלך יגדל ויהיה מדריך טיסה והילדה
תעבוד 8 שנים בתור מזכירה במשרד נסיעות ואז תזכה בלוטו ותתחתן
עם שחקן כדורגל.תהיה לך לוויה חביבה, והילדה שלך תקים יחד עם
השחקן כדורגל שלה קרן על שמך למען ילדים חולים. כל שאר העולם
ימשיך כרגיל. החברה שעבדת בה תתפרק והבוס שלך יכנס לעסקי
הצמיגים."
"אה." אמרה הרוח, מנסה להתגבר על הדחף להתחמק ממעבר דרך אנשים
תוך כדי שהם
הולכים ברחוב. "אני דווקא התכוונתי מה יקרה לי."
"אה כמובן," אמר המוות "את פשוט תמשיכי איתי. כל אדם שמת זכאי
למעבר בכל המקומות שבהם אהב להיות בחייו, מעין מסע פרידה כזה.
אחרי שנעבור בכל המקומות שתרצי, תגיעי לשמיים ותקבלי מלאך עורך
דין שייצג אותך במשפט. אם תזכי - תלכי לגן עדן, אם לא - לא.
אחרי זה אני לא יודע מה קורה. זה ממודר."
"הבנתי. אני חושבת." אמרה קארן.
"את כבר מזמן לא ממש חושבת," חייך המוות. הוא היה די חמוד,
למעשה. הוא תמיד השתדל להיות חמוד כשבא לקחת נשים. זה הקל
עליהן, לדעתו. "אוקי, עכשיו הגיע שלב הריחוף, אנחנו לא יכולים
להמשיך ללכת כל הזמן הרי..." הוא אמר.
"לרחף? איך אני אמורה לדעת לרחף? אה, אני יודעת." והם החלו
לרחף משם.
"לאיפה הולכים קודם?" שאל המוות.
"בוא נתחיל ממקדונלד. אני מתה מרעב."
"את מתה מרשלנות רפואית." הוא הזכיר לה. "אבל בואי."
"לקרוא לך 'מוות', או איך?" היא שאלה, נבוכה קצת.
הוא פנה ימינה, ידיו מונפות לצדדים. "החבר'ה קוראים לי מייק."
"טוב." היא אמרה, פונה אחריו, משאירה את בית החולים מאחוריה,
"שיהיה מייק."