פנים/ סלון/ יום  

על הספה יושבים משפחה... חמשת אחים וההורים... שלושה בנים ושתי
בנות. כולם יושבים על ספה אחת.
מ נכנסת. כל הבמה חשוכה ורק מ מוארת בזרקור אור.

מ:
למה אתם שותקים?
יש לכם משהו להגיד תצעקו!
תפסיקו למלמל!!! תפסיקו להסתיר!
למה אף אחד לא מסביר לי?
אתם יודעים שאני מבינה...

שקט, היא מתיישבת על כסא וממשיכה.
היא מתקפלת בתוכו

מ:
למה אתם לא מקשיבים?
יש לי משהו להגיד ואני מנסה לצעוק והקול הוא לא יוצא,
או שאולי אתם לא שומעים אבל הנה אני צועקת...

היא קמה וצועקת ונראה כאילו אף אחד לא שם לב הם ממשיכים לשבת
כמו בובות ולהסתכל על האוויר. היא מתיישבת על הבמה בוכה.

מ:
אני לא רוצה את החיים האלה! (ממלמלת)
הפכתי להיות אתם... כמה עצוב... אומרת דברים בסתר.
ואולי אתם לא רוצים לשמוע אותי.
אתם סותמים את האוזניים כי אתם יודעים שאני צודקת...
ונמאס לי!

היא נשכבת על הבמה ממשיכה לבכות.

מ:
אני רק רוצה שקט שלווה להניח על מישהו את הראש ולבכות.
למה אתם לא פה בשבילי?
אתם לא משפחה בשבילי, אתם זרים לי! אתם לא משפחה...

המשפחה עדיין מאחורה אף אחד לא זז למראה מ בוכה, הזרקור נכבה.