אני נוהג לחשוב לפעמים על דברים שהם קצת מעבר לאטומים, לימודים
ועתיד וזמן בכלל. אלה דברים אחרים. יותר "רוחניים", יותר
דימיוניים.
לפעמים על החיים ולפעמים על חיים אחרים.

"החיים הם דבר יפה, שקרה לי בדרך אל המוות".
משפט גאוני, נכון?! אם תחשבו על זה טוב, תראו כמה החיים יפים.
נכון - יש מגרעות, יש נפילות. אבל מה היו החיים אם הם היו סתם
חיים שהכל טוב בהם, אה?
אז קורה שלא מצליח וקורה שלא ממש הולך, ו.. ממשיכים, מנסים
ולפעמים מכייפים!!
טוב, חזרה למשפט. המשפט בעצם מראה לנו שהחיים הם שביל, שביל
ארוך, שאורכו הוא אורך חיינו. שביל שסופו הוא המוות, היעד
שאליו אנחנו הולכים.
כשאנחנו הולכים בשביל, חצי מאתנו נמצא בשביל וחצי "בחיים".
כלומר, החצי שבשביל הוא בעצם הפיצול אישיות שלנו - שלא כולם
מתחברים אליו!
בסוף השביל יש את השער השחור בעל החודים, ועליו רשום בלהבות:
ברוך בואך למוות. זה נשמע נורא אבל זה היעד; בתחתית של הכל, זו
המטרה האחרונה שלנו!
עכשיו יש אנשים שלפעמים החצי שלהם שבשביל, פיצול האישיות, סוטה
מן השביל. ואז הם רואים דברים שאנשים אחרים לא רואים; פיצול
האישיות גורם להם לראות את זה. אנחנו האנשים ש"בחיים" קוראים
להם: משוגעים! ויש אנשים שכאשר הם מגיעים לשער, השער נעול, הוא
לא נותן להם לעבור, כאילו יש להם עוד מה לעשות. הם בתום ליבם
מטפסים מעל השער ונתקעים בחודים שלו, מה שאנחנו קוראים להם:
רוחות!
יש אנשים שבחיים נגיד והם עברו תאונת דרכים, רק נגיד, ובבית
החולים יש להם דום לב, ואז הרופאים מצליחים להחזיר את הדופק.
האנשים האלה הם אנשים שהגיעו לשער ופחדו מאותו שער שחור וגדול
וחזרו אחורה!
הכל יכול להיות, אני לא מאמין ממש שהתיאוריה הזאת (שאני המצאתי
- מקווה שלא עוד מישהו המציא לפני; אין לי כוונה להעתיק)
נכונה, כי יש עוד הרבה שיכולות להיות נכונות, אני מציג רק עוד
אחת!