נכתב ומוקדש בזכרון רב לגדול מכולם. אגדת הדשא
קיץ. הימים הארוכים האלה, חם, חם חם..
היה זה עוד ערב קיצי שכזה, החום שאפף את כולנו בהחלט לא עזר
להעלות משב רוח, שלא היה, אבל בפנים היתה לנו רוח. היינו כאחד.
כולנו שכבנו בניחותא על הדשא ונראנו כמו ערימה של ילדים
מגודלים. קיבוצניקים. ילדי משק. ילדים של החיים. אוהבים.
בנים ובנות, כולם ביחד- שוק על ירך, ראש על בטן ובטן על גב.
פעם זה עוד היה נחשב מושחת ואסור. היום? היום זה הטבע, והרגשנו
כולנו כל כך שייכים. הכולנו אחד.
במשק אז חגגו יובל, ושמו אותו בסימן של הצעירים, שלנו. אנחנו
דור ההמשך. והיה חם..שכבנו, ישבנו, הסתלבטנו על הדשא, שרנו
שירים ולפעמים גם הסתכלנו לשמיים, למעלה, מודים לעולם שבישראל
אפשר לראות את הכוכבים. חושבים להתאהב במישהו, אבל ראבאק, כמה
סנטימנטים אפשר לקרץ מאמת אחת? מי יכול בכלל לתכנן כזה דבר?
מחשבה דבילית שכזו..לא תכננתי להתאהב בו, זה פשוט קרה. הוא
נשען עליי. לאט לאט, אולי אפילו מבלי ששמתי לב- התחלתי ללטף את
בטנו. הוצאתי את אצבעותיי, שבין כה וכה הציקו לי כשנשענתי
עליהן..בדשא הזה יש גבושושיות, לעיתים ניתן אפילו לחשוב שאתה
שוכב על אבנים. ידי התחילה לעלות עליו. אני בטוחה שהוא הרגיש
את זה, אבל בוודאי לא ניחש אפילו של מי היד המטיילת עליו.
למעשה- הוא נראה כאילו תרדמה שכזאת נופלת עליו.
מסכנים אלה שעובדים ברפת...
בינתיים כולם כבר הספיקו ללכת. לאן? אין לי שמץ של רעיון.
החלטתי לא להצטרף, אני מעדיפה להשאר איתו כאן, בשקט...
בידה בידה, הזמן עבר. חשתי בכך כאשר פתאום הוא התעורר. היה כבר
אחריי שלוש לפנות בוקר, או לפחות כך נראה לי. איני עונדת שעון,
ובאמת- לא שמתי לב בכלל שעבר הזמן...שקועה הייתי במחשבות, או
שאולי אפילו נרדמתי למעט זמן. הוא פקח את עיניו, הבטתי בו
בשקט, בתוך תוכי מתענגת על כל פיסת פנים שלו שאני מצליחה
לראות.
"מה העניינים?" הוא שאל בקול אפוף.
כל כך התרגשתי מעצם השאלה, עד שנפלט לי חיוך מהפה, שלווה בצמד
המילים התמידי-
"שום דבר."
"גם את ישנת?" הוא שאל.
עניתי- "לאו דווקא". האמת היא שבכלל לא היה לי מושג מה נהייה
איתי באותן השעות, כך שלא מצאתי תשובה אחרת. היה נראה כאילו
התשובה לא נוחה לו, כי ראיתי מבוכה מצטיירת על פניו.
"אז..מה בעצם את עושה כאן?" הוא שאל. אולי מתוך מבוכה, אולי
באמת מתוך עניין.
אני כבר ידעתי מה אני רוצה לענות לו, וזה יצא, כמעט בטבעיות.
"אני איתך", לחשתי.
"אני איתך."
הייתי בטוחה שהוא יחייך, או אפילו - כמו בסרטים שהגיעו למחשבתי
- יתרומם וינשק אותי, אך פתאום השתררה שתיקה כבדה.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ומרוב חוסר ישע נשכתי את שפתיי.
אולי כדי לפצות על הנשיקה שלא הייתה, איני יודעת...
החלטתי לא להשאר כך.
בנונשלנטיות מסויימת- הסתובבתי והלכתי.
יצאתי מתוך בועת השתיקה המעיקה שהשתחררה שם, על הדשא, הוא לא
ניסה לעצור בעדי. זה נגמר, הלכתי.
ואני אהבתי אותו, אולי אני עדיין אוהבת.
הלכתי משם מבלי לדעת מה יביא איתו המחר. והמחר כבר הגיע מלפני
כמה שעות.
ואני לא יודעת מה יהיה, אבל למה להתעסק בזה?
נו,
די.
|