זה מתחיל ביום אחד שבו האות ז'ין (סליחה, אבל שימו לב לגרש)
למדה להכין את קציצות הבנטז'. זה היה מנהג של משפחת זין. הם
הכינו לכולם את מעדן קציצות הבנטז' שלהם, ותמיד חילקו אותם לכל
עיר כפר-האותיות.
כפר האותיות הוא כפר נפלא, מלא ירוק מסביב ומים זורמים. בכל
מקרה, ז'ין למדה להכין, ולא סתם, היא הצטיינה בזה על היום
השני. ההורים שלה, אדון וגברת זין, אמרו שזה אצלה בדם. הם היו
כל-כך גאוותנים ושחצנים במשפחה שלהם, במשפחה המצליחה שלהם.

ביום ב' בשבוע האותיותי - בעל עשרים ושניים הימים - נדלקה
מדורה בהר הרחוק מהכפר. כל הכפר נכנס לפאניקה. מדורה על ההר
בישרה את כניסתם של המורדים. הם היו קבוצה גדולה של סימני
הניקוד - שהם הגרועים ביותר - וסימני הפיסוק. הם סבלו מאוד
מה"חרם" שהאנשים עשו עליהם. האנשים כמעט והפסיקו להשתמש בהם.
הם הודחו ורק לעיתים רחוקות היו משתמשים בהם. הם חשו אפליה
וקינאו באותיות. בסימני הפיסוק עוד משתמשים, פחות, אבל יותר
מאשר סימני הניקוד, ולכן הם היו עושים פשיטות על כפרי האותיות.
הם היו גורמים לנזק כבד. בהתחלה היו מענים את האותיות. הם היו
משנים את צליליהם של האותיות ומשתקים אותם סתם. ובסוף היו
לפעמים הורגים אותם.
כל המשפחות ברחו מהר לבתיהם ונעלו כל דלת ופרצה בבית. ז'ין שרק
הגיעה מהיער ננעלה מחוץ לביתה. היא נסערה ובדיוק ראתה שרק
עכשיו משפחת שין נכנסת הביתה והיא רצה אליהם.
משפחת שין היו מהמשפחות הצנועות יותר. הם די שנאו את משפחת זין
אבל ריחמו על ז'ין והניחו לה להיכנס. הם לא נתנו לז'ין כלום,
אפילו לא לשבת. עד שילד בגילה של שין יצא מחדרו וקרא לה. שמו
היה ילד-שין.
ילד-שין היה שונה ממשפחתו, הוא היה נחמד ולא בעל שום רגשות
שנאה. הוא אירח את ז'ין והגיש לה אוכל ושתייה. ז'ין וילד-שין
פיתחו שיחה בניהם על מה שקורה עם המורדים. הוא אמר שלדעתו הם
צודקים, באמת הפסיקו להשתמש בהם, מילא בניקוד, אבל בסימני
הפיסוק. לדעתו סימני הפיסוק חשובים וחייבים להשתמש בהם כמו
שחלק משתמשים בהם היום. אבל הוא גם טען שלדעתו הם לא צריכים
לתקוף את האותיות אלא הם צריכים ללכת לעיר "עברית" ולהתלונן
בפני המועצה. אבל, לטענתו, הם עצלנים.
ז'ין הסכימה איתו. היא אמרה לו שלדעתה הם סתם רוצים לנצל את
התסכול שלהם בשביל לפגוע, שלדעתה הם סתם אגואיסטים מנופחים.
לבסוף ילד-שין ליווה את ז'ין לביתה.

יום למחרת, ילד-שין קם בבהלה. הוא שמע אותיות צורחות בצלילים
מוזרים וריצות לכל הכיוונים. הוא מיהר לפתוח את החלון וראה
שהמורדים הגיעו לכפר שלהם. הוא יצא מהדלת האחורית וראה שהבית
של משפחת זין עולה באש ושכל המשפחה מחוץ לבית. פתאום ראה משהו
שלא הבין. הוא ראה את ז'ין רצה פנימה ואחרי דקה שוב יצאה החוצה
כשפתק בידה. הוא רץ אליה ושאל אותה מה קרה. ז'ין אמרה לו
שסימני הניקוד הגיעו ושרפו את הבית שלה וגם לקחו את כל המשפחה
שלה. הוא לא הבין, למה היא לא נלקחה? הוא שאל אותה והיא אמרה
לו שהיא בדיוק עכשיו יצאה מהמקלחת והיא לא שמעה כלום בגלל הזרם
של המים. בדיוק כשהיא סיימה לדבר, הם ראו שני סימני ניקוד
אכזריים למראה (/). הם התחילו לברוח אבל סימני הניקוד רצו
אחריהם. הם נכנסו ליער שבקצה הכפר וברחו בין העצים. סימני
הניקוד המשיכו לרדוף אחריהם ואף הגבירו מהירות.
ז'ין נפלה, היא נתקעה בשורש של עץ. סימני הניקוד התקרבו אליהם
והם ניסו להוציא את הרגל. לבסוף, שניה לפני (כמו תמיד - כמה
צפוי), הם שוב התחילו לרוץ. סימני הניקוד כנראה כבר התייאשו
והפסיקו לרוץ.
הם נעצרו ובשניה אחת ז'ין התחילה לבכות. היא השעינה את ראשה על
כתפו, הוא הרים את ראשה, ליטף וניגב את דמעותיה. עיניהם נפגשו,
הם הסתכלו זה על זו ואז הם התנשקו.
ואז מקצה היער הופיעה צללית, הפעם לא של סימן ניקוד אלא סימן
קריאה (!). הוא הלך לכיוונם, התקרב והתקרב. הם ניסו לברוח אבל
הוא הפסיק אותם, בציווי. הוא התקרב וכשהיה במרחק של ארבעה
מטרים הוא שיחרר את הנקודה שלו כלפי ז'ין, היא פגעה לה ישר
בחזה. ז'ין, לאט כמו בהילוך איטי, צנחה מטה ומטה. עכשיו סימן
הקריאה שיחרר את הנקודה על ילד-שין. ילד-שין מיהר ותפס בענף
קרוב וחבט בעצבים בנקודה שפגעה בקו (גופו) של סימן הקריאה.
סימן הקריאה מת וילד שין רץ מהר לז'ין. היא גססה. הוא דיבר
איתה, בכה וביקש שהיא תישאר איתו, אבל היא לא ענתה. היא מסרה
לו את הפתק שהוציאה מהבית שלה ואת הגרש ( ' ) שלה. הוא בכה
ולקח את זה בכבוד.
חודש למחרת ילד-שין, שעוד לא הסתכל בפתק, פתח אותו. הוא ראה
שזה המתכון המפורסם לקציצות הבנטז' של משפחת זין. הוא מיהר
ולימד את כל משפחתו להכין, כדי לשמור את המסורת של משפחת זין
ולכבדה.
ומאז קוראים לקציצות הבנטז' בנטש' ולילד שין קוראים ילד-ש'ין!
והם חיו באושר ועושר עד עצם היום שאחרי מחר!