[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
מאיה

Oh when I look back now
That summer seemed to last forever
And if I had the choice
Ya - I'd always wanna be there
Those were the best days of my life.
(Bryan Adams, "Summer of 69")


א. פרולוג : גלעד וינדמן

"נוימן עבר טסט."
קובי המתין שנייה, כדי לתת לחדשות לעורר את האפקט הנדרש. ואז
התיישב על הדשא.
"עבר מכה ראשונה, הזבל הזה. ראיתם מה זה?"
- "יפה לו," העירה לירון, שהייתה עסוקה בסילוק אניצי דשא
מהחולצה שלה. "מי זה נוימן?"
- "אחד שלומד איתנו מתמטיקה." אמר זיו.
- "איזה שבוע מטורף היה לו," המשיך קובי. "גם הוא קיבל תשעים
ומשהו במתכונת, גם קיבל זימון למבדקים לטיס ירפ"א שתיים... זה
לא פייר, מה שהולך פה."
האזכור של מבדקים לקורס טייס גרם למאיה להרים את ראשה מספר
פיזיקה שהיתה שקועה בו. "מה הוא קיבל? ירפ"א?"
- "אהא." זיו ענה. "הסימולטור."
- "זה לא רק הסימולטור." אמר יובל, שהיה שכוב על הגב ולעס במרץ
גבעול ארוך. "יש עוד דברים." הגבעול היה הדבר היחיד שהתנועע
בזמן שהוא דיבר. הוא שכב ללא תנועה, ידיו שלובות מאחורי עורפו
ומבטו נעוץ בשמיים המאדימים ובכוכבים שהתחילו לצאת.
"אבל הסימולטור זה מה שמפיל אנשים."  העיר זיו. "אני אכלתי
אותה על הסימולטור."
- "הלו, הלו! תגידו על מה אתם מדברים, סימולטור שמימולטור,
שמעתם בכלל מה שאמרתי לכם?" כשקובי היה מתרגש הוא היה עושה
תנועות נמרצות עם הידיים. "נוימן עבר טסט! מכה ראשונה! בקושי
שלושים שיעורים!"
השיחה התפתחה בכיוון זה ואני הרשיתי לעצמי לשקוע במחשבות. שעת
דימדומי-שקיעה, ואנחנו סתם עוד שישה תיכוניסטים שסיימו את
עיסוקי הספורט שלהם במרכז הספורט העירוני, ועכשיו יושבים בחוסר
מעש על כר הדשא שבפינת מגרש האתלטיקה.
"על מה אתה חושב?" שאלתי את יובל.
- "סתם" ענה. ליובל היו עיניים כחולות וגדולות. לפעמים הייתי
חושב שזה חייב להיות מרוב התבוננות בשמיים.
- "נו?" התעקשתי. שיגע אותי השקט של הבחור הזה. שקט ושלווה.
- "האמת?"
- "תמיד."
הוא הציץ שנייה הצידה, לעבר החבר'ה. זיו הסביר למאיה לגבי
הסימולטור של המבדקים לטיס; קובי חיקה את זיו מאחורי גבו
ובמקביל ניהל ויכוח משולהב עם לירון. השמש נלחמה על חייה על
קו-הצמרות של הפרדסים מעבר לכביש הראשי, וברחובות הפנסים כבר
דלקו כדי להאיר לנו את הדרך הביתה.  
"בדיוק על מה שאתה חושב." אמר יובל. "על זה שנוימן עבר טסט."
זה העלה לי חיוך. יובל נעץ את מבטו הכחול הבוער בשמיים
השחורים-כחולים, וגבעול העשב התגלגל בין שיניו מצד אל צד.
שמיים - דשא. שמיים - דשא.
"...ומה זה חשוב כמה שיעורי נהיגה לוקחים," אמרה מאיה בפיכחון.
"העיקר שיודעים לנהוג בסוף כמו שצריך."
- "פששששש! ראיתם אותה?" קובי פרע בחיבה את השיער הבלונדיני
הנפלא של מאיה, שמצידה הוציאה לו לשון. "החיים קלים כשאת
בלונדה עם רשיון, נכון?"
- "אני קולט פה מרירות מסוימת," ציינתי. "יכול להיות שזה בגלל
שמישהו, ואני לא אציין שמות, כן, אבל יכול להיות שזה בגלל
שקובי עשה כבר... כמה, ארבעה טסטים?"
כולם צחקו. קובי הרים לאט לאט את יד ימין ונתן לנו לספור חמש
אצבעות פרושות.
"אוקיי. חמישה טסטים."  תיקנתי.
- "מה הפעם?" זיו חבט לקובי על הגב בכף ידו האדירה.
- "ברקס. על ההתחלה, בפינת וייצמן והתעשייה." קובי נאנח.
"יובל, אתה פה עם האוטו?"
- "אתה חושב שעד סוף החיים אני אסיע אותך הביתה?"  אמר יובל.
- "אה? אז ככה אתה הולך להיות, אחי?" קובי העמיד פני נעלב.
"אחרי כל מה שעברנו ביחד?"
- "אם היית נראה כמו מאיה אני בטוחה שלא הייתה לו שום בעיה
להסיע אותך." אמרה לירון ברשעות ומירפקה את זיו.
יובל המשיך לבהות בשמיים, גבעול הדשא מתגלגל בין שיניו, ונראה
שלא שמע את הבדיחה. הגנבתי מבט לעבר מאיה, שכתם סומק
מינימליסטי צץ על פניה פתאום ללא סיבה נראית לעין.  
"אם הייתי נראה כמו מאיה לא הייתי נכשל בחמישה טסטים." הגיב
קובי, כמתבקש.
- "קובי, זה שאתה לא יודע לנהוג זה לא בגלל שאתה מכוער. זה
בונוס." הכריז זיו.
- "במקומך לא הייתי מדבר, זיו." אמרתי.  "אתה רוצה שנספר לכולם
פה על ההרפתקה האחרונה שלך?"
- "מה מה מה?" הסתקרנה לירון. "מה זה?"
קובי הסתיר את פניו בכף ידו ולחש בקול רם שנשמע היטב: "זיו
ניסה להתחיל עם יסמין בלאו."
- "אתה רציני?"
- "קובי, תשתוק!" סינן זיו.
- "מי זאת?" שאלה מאיה.
- "היא ה-כוסית של השכבה שלהם." עדכנה אותה לירון. "והיא לא
יוצאת עם חבר'ה מתחת לגיל עשרים."
- "איזה שטויות, נו באמת." מחה זיו. "אתם מדברים כאילו היא
איזה סופר-מודל שאף אחד לא מתקרב אליה."
- "זיו, אני רוצה להראות לך משהו." קובי חיטט בתיק הספורט שלו
ושלף מחברת ישנה ומקומטת. "אתה רואה את זה?"
- "המחברת היסטוריה שלך."
- "אהא! אז זהו, שזה רק הכיסוי. למעשה זוהי הטיוטה הראשונית של
"המעשים המטומטמים ביותר במאה העשרים" מאת קובי שמשון. שנייה,
איפה העפרון שלי... מה התאריך היום... זיו שביט... התחיל עם...
יסמין... בלאו. זהו."
- "ומה אם היא תסכים?"
- "הממ?"
- "מה אם היא תצא איתי? הא? מה תגיד אז?"
קובי הרהר כמה שניות, והשיב: "אז אני מוחק את השם שלך וכותב את
השם שלה."
זיו זינק ממקומו, ושנייה לאחר מכן כבר היו הוא וקובי מתגלגלים
על הדשא, קובי צועק בקולי קולות ומעמיד פנים מעונים - "עזוב,
עזוב, איכס אתה מזיע", לירון מתגלגלת בצחוק ויובל תורם שכנועים
וערכים - "עם הרגל, קובי, הרגל", ומאיה בצחוק הפעמונים שלה -
"תפסיקו כבר, משוגעים".



היינו חברים.
הדבר הראשון שעולה לי, כשאני שוקע להנאתי בזיכרונות, זה הריח
של הדשא. כמעט כל ערב היינו נפגשים סתם כדי לשבת על הדשא
ולהחליף חוויות. מצד אחד - גדר מכוסה בשיחים ומטפסים, ואחריה
הכביש הראשי; מהצד השני - מסלול ריצה של עפר חום, שהקיף את
מגרש האתלטיקה, ואחריו - המבנה של מרכז הספורט. באמצע - כר דשא
נוח להפליא. העירייה דאגה לטפח את הדשא הזה, לכסח ולהשקות
באופן סדיר, כדי שכשהקבוצה תפסיד הם לא יוכלו להאשים את הדשא.
ואנחנו זכינו במקום לרבוץ בו בערבי הקיץ שנמשכים בלי-סוף.
לדשא הזה היה ריח של חודשי- קיץ- אחרונים, ושל אחרי- צהריים-
לוהט- שנמשך- ללא- סוף, ושל אני- בן- שמונה- עשרה- ואני- גדול-
מהחיים, ושל תמיד- נהיה- ביחד. ועוד כל מיני דברים, שאתה יודע
יותר טוב מכל אחד אחר בעולם כשאתה תלמיד י"ב. רק תנו לי לקחת
עוד שאיפה מהדשא הנפלא הזה, שצמח במגרש האתלטיקה של מרכז
הספורט העירוני שלנו. זה סוג הדשא שצומח בגן עדן.
אני חושב על זה מדי פעם. לא ממש זכור לי איך זה התחיל -
כמדומני זיו, קובי ויובל, ואולי עוד כמה חבר'ה מנבחרת הכדורסל,
הם אלה שהתחילו את המנהג הזה של לשבת על הדשא בחוסר מעש אחרי
אימון מפרך, וליהנות משעות הערב הקיציות. השאר הצטרפו אחר כך,
בשלבים. זה לא לקח הרבה זמן עד שגילינו שאיכשהו, התגבשו בינינו
אותם יחסי קירבה כל-כך רגישים, שיכולים להיות רק בין ילדים בני
18.
אבל זה בעיקר הסיפור על יובל ומאיה. אנחנו צפינו מהיציע.



ב. זיו שביט : קיץ 1997

האולם המקורה של מרכז הספורט העירוני תוכנן במקור כאולם כדורסל
אבל היה יותר ממשביע רצון גם בשביל קבוצת הכדורעף; תמיד היינו
צריכים לריב איתם על השימוש בו. כשהיינו מושכים יותר מכמה דקות
אחרי סוף האימון שלנו, הם היו, כמו תינוקות, מתחילים להפריע
לנו בכוונה. יושבים ביציע וזורקים הערות מעליבות, או מתחילים
להסתובב לנו בין הרגליים. שמוליק המאמן הפגין כלפיהם סבלנות
ראויה לציון עד שמכת-פתיחה התקפית מכוונת היטב פגעה לו ישר
בקרחת, ואז העניינים כמעט הגיעו למכות.  
זה היה מוקד החיים באותה תקופה. אחרי הכול, מה יותר חשוב מאשר
נבחרת הכדורסל שלך? זה היה הרבה יותר חשוב מלעבור טסט, או
בחינת מגן מתקרבת באזרחות; אפילו יותר חשוב מהתוצאה שלך
באלפיים, או מתי תהיה שביתת מורים; כמעט חשוב כמו גיבוש שייטת
או טיול לסיני.  
היינו אז בתחילת י"ב, השנה הכי נפלאה בחיים שלי, וזה היה באותו
ערב שבו שמוליק קרע אותנו באימון כושר שלא נראה כמותו. ארבע
מאות מטר, להסדיר דופק, עוד ארבע מאות, להסדיר ועוד פעם. המתח.
החבל. שכיבות סמיכה. מדרגות הבטון של היציע - למעלה, על רגל
אחת, רגליים צמודות. הזיעה נשפכת ממך והבטון האפור של המדרגות
מתכסה בטיפות כהות. נשיפות המאמץ מהדהדות בין קירות האולם.
שוכבים על הגב בשורה, ידיים לצידי הגוף, רגליים ישרות שלושים
מעלות מעל הרצפה.  שרירי הבטן מתכווצים, בוערים. יובל לידי,
חושק שיניים בכל הכוח, כולו שטוף זיעה והשיער החום הקצר מזדקר
לכל עבר; שמוליק מרכין מבט לסטופר וקובי גונב שלוש שניות עם
רגליים על הרצפה, שמוליק מרעים "קובי, ראיתי את זה!" וקובי
ממשיך אחרי שכולם עוצרים.
כשאני חושב אחורה על אימוני הכדורסל האלו, אני לא יכול שלא
להימנע מהמחשבה שהיום, בחיים לא הייתי עומד בזה. אבל כשחושבים
על זה, מי מסוגל לחזור על הדברים שהוא עשה כשהוא היה בן 18?
"אני גמור." הודיע קובי חד וחלק כשיצאנו מחדר ההלבשה. חושך
חמים מקדם את פנינו, עוד ערב ארוך של קיץ.
"יא אללה," יובל בקולו השקט. "מה הוא חושב שהוא השיג בזה? כל
הקבוצה מושבתת עכשיו לשבוע."
- "חבר'ה, אל תגזימו." הגבתי.
"מגזים? חכה שתקום מחר בבוקר, זיו. כמו קרש גיהוץ אתה תרגיש."
"אתה מתכוון, בניגוד לעכשיו?"
יובל צחקק לעצמו בשקט בעוד קובי, שהיה הבדרן הרשמי של הקבוצה,
קרטע בהליכה ברווזית תוך סבל מופגן - "אח-איה-איי-אאוץ'-איי",
גניחה עם כל צעד עקום; עד לכר הדשא הגבוה שליד מגרש האתלטיקה.
התאורה דלקה והוצפה במאות חרקים קטנים; חבטות כדורעף נשמעו
מתוך האולם. שתי בנות רצו במסלול העפר החום שהקיף את המגרש.
קובי שמט את תיק הספורט שלו על הדשא, ובאנקה צרודה התיישב על
ידו.
"יאללה קובי, בוא נזוז כבר." אמר יובל.
- "לא הולך לשום מקום."
- "נו קובי, אפשר לחשוב שאתה מת או משהו."
- "בוא נשב פה שנייה, מה אכפת לך? תראה איזה דשא מגניב." וקובי
טפח בידו פעמיים שלוש על הדשא הרטוב מלחות.
- "שיו, תראה את זאתי. איזה כוסית." הנמכתי לעבר קובי.
- "מי?" שאל קובי.
- "ההיא שרצה שם. עם השיער החום הכהה."
ככה מצאנו את עצמנו, שלושה אתלטים מיוגעים אחרי אימון, שרועים
מלוא אורכם על הדשא. מכוניות חלפו על הכביש הבין עירוני שמעבר
לגדר, ושתי הבנות שעל מסלול הריצה עברו להליכה. הבחורה
שהתכוונתי אליה לבשה חזיית-ספורט שחורה, שהבליטה שדיים
מופלאים, מעל לגזרה חטובה במכנס שחור צמוד. החברה שלה הסתפקה
בטי-שרט לבנה ומכנסיים קצרים. לעומת הברונטית היא היתה בהירה -
שיער בלונדיני מתולתל אסוף על עורפה, ועור חלק ולבן.
"איזה שדיים, אלוהים אדירים."
- "כן, אני בהחלט מבין את הנקודה שלך," אמר קובי בקול רם. "ללא
ספק הייתי בונה לי שם איזו היאחזות..."
- "ששש!" הזדעק יובל.
- "אם כי אין ספק כי מדובר בשעה נסיעה לפחות מפטמה לפטמה..."
- "חבר'ה הן שומעות אתכם!"
- "מה כבר אמרתי?" היתמם קובי. "לא משהו שהיא לא יודעת, זה
בטוח."
- "בוא'נה קובי, הייתי לוקח את השדיים של זאתי מימין, ואת
הרגליים של הבלונדינית, והייתי עושה מזה קומבינה מנצחת, אני
אומר לך..."
- "שני דפוקים." הצהיר יובל.



זה היה נחמד, לשכב ככה על הדשא בערב קיץ חמים אחרי אימון. היה
בזה קסם מסוים, שאפיין את אותם ימים. אני חושב שגלעד אמר לי
משהו פעם על זה.
מפה לשם, אחרי האימון הבא שוב מצאנו את עצמנו שלושתנו באותו
מקום, באותו זמן, באותה פוזיציה. דשא, שרירים תפוסים, שמיים
מתחלפים מכחול לשחור; אוויר חם וכבד ואורות המגרש לוהטים בלבן.

"גלעד!" קרא יובל פתאום והסב את תשומת לבנו לעבר הבחור שהתנהל
בכבדות לאורך מדרגות הבטון של היציע. הוא עצר וסובב את הראש
לעברנו; על כתף ימין שלו השתלשל ברישול תיק - שמאוחר יותר,
כשלמדתי להכיר את גלעד, ידעתי לומר שהיה מלא וגדוש ספרים. יובל
הרים את ידו וסימן לו לבוא.
"הי יובל, מה המצב." הוא אמר כשהתקרב.
"אהלן גלעד, מה אתה מסתובב בחוץ בשעות כאלה?" שאל יובל.
"סתם. חוזר מהעבודה."  לבחור היו פנים חיוורות אבל עיניים ערות
מאוד, מאחורי משקפיים עגולים, וחיתוך דיבור יציב וחריף.
"אז בוא שב איתנו קצת. אנחנו עייפים מכדי להזיז את עצמנו
הביתה." הכריז קובי ונתן לכולנו תירוץ רשמי להיות נוכחים שם.
"חבר'ה, זה גלעד וינדמן." הציג אותנו יובל, "כדאי שתזכרו אותו
כי הוא יהיה מפורסם יום אחד. הוא הבנאדם הכי חכם שאני מכיר."
"אז מה הוא עושה איתנו?" השחיל קובי.
"הוא לומד איתי בכיתת ספרות" התעלם יובל.
"אז אתה מהחבר'ה האלה שמצטטים שייקספיר? תרביץ, תרביץ משהו!"
קובי עם הפה הגדול שלו, לא יודע מתי להפסיק. אבל גלעד, בלי
להתבלבל ובלי לגמגם, התיישב בישיבה מזרחית ודיקלם:

"ועם כל זאת, דומני כי האלונים
עם בוקר ולעת ערב ילאטו שמותינו...
כקיסוס יתלכדו שמותינו עם היער.
ואולי בעוד מאה שנים,
ישמע צייד הוזה או ער למחצה
שריקת חצינו החולפים מעל לראשו
ויסכית לתרועת קרן רפאים."

"אלוהים ישמור!" קובי אסף את ידיו אל פיו בתדהמה מעושה. "מ...
מה זה היה?"
- "טניסון."
- "יובל, שיחקת אותה! איזה חברים אינטיליגנטים יש לך, אני
מרגיש מושפל! הבנאדם משורר, לא פחות!"
גלעד חייך. חיבבתי אותו מיד. יכולתי לראות שגם קובי.
"אל תתייחס אליו" יובל השליך חופן דשא על קובי. "הוא יספר
בדיחות כל הדרך לקבר שלו."
- "אתם מחכים למישהו?" הוא שאל.
- "למלך המשיח. שמענו שהוא אמור לעבור פה לפני החושך." אמר
קובי.
- "סתם נהנים מהשקיעה." אמר יובל בכובד ראש.
גלעד הפנה את ראשו לעבר קו האופק, בנקודה שבה עוד נראה זוהר
אדום עמום מהנקודה שבה שקעה השמש זה-עתה;  ואז חשבתי שהוא
מפהק, כשהוא פתח את הפה ולקח שאיפה ארוכה-ארוכה מאוויר המגרש
החמים והאביך. לנשום מלוא-גרון את תמצית הרגע, את אותה אווירה
נפלאה שהאוויר היה רווי בה. אני זוכר איך לא הבנתי באותו רגע,
אבל כעבור זמן קנאתי בו  על היכולת הזאת שלו, לתייג ולאפסן
אצלו במוח דברים נפלאים כאלה שאני לא יכולתי בכלל לנסות להבין,
ולגבי נשארו תמיד אווריריים ומופשטים. כמו שקיעה, או תנועת
הרוח בצמרות, או רחש הצרצרים בשיחים, או זיכרונות של החברים
שלך מימי התיכון. עד שהכרתי אותו, היו כל הדברים האלה עוברים
על פניי בלי להתעכב.
"אוקיי, זאת הייתה השקיעה." אמר גלעד אחרי שסיים. "מה עכשיו?"
ככה זה התחיל.



ג. לירון סולופוב: סתיו 1997

אבל האופנה היום זה הליכה מהירה, לא ריצה, הייתי אומרת למאיה,
אבל ללא הועיל. עזבי אותך מהליכה מהירה, היא השיבה, יהיה לנו
מספיק זמן לזה כשנהיה גריאטריות, כמו כל העקרות-בית האלה
שעושות מעצמן צחוק בטיילת וחושבות שמזה ירד להן התחת. אנחנו
נרוץ. למה ללכת אם אפשר לרוץ?
ואני אמרתי לה, למה לרוץ אם אפשר לא לרוץ? ואז מאיה היתה
צוחקת.
הכי אהבתי להצחיק את הילדה הזאת. היה לה צחוק מגניב כזה, כמו
צלצול פעמונים. בצבא רצים, היא אמרה. בגיבוש טייס רצים.
מאיה רצתה להיות טייסת.
זה כל כך התאים לה. ילדה ששואפת להצליח בעולם של גברים. מאיה
ואני היינו ביחד עוד מהיסודי, וכמה שהיינו שונות כמו מזרח
ממערב הצלחנו להישאר ביחד. כשאני התעסקתי בציור וריקוד
ותיאטרון, היא למדה מתמטיקה וכימיה ופיזיקה. וגם הצטיינה בזה.
בחטיבה, כשאני הייתי חוזרת הביתה עם עדר של שישיסטים הולכים
בעקבותיי עם הלשון בחוץ, היא עוד לא ידעה איך להתלבש.  
מאיה היתה הילדה הכי יפה בגן. לא כמוני; מאיה לא היתה הטיפוס
שבחורים מסתכלים עליה וישר מדמיינים איך הם מזיינים אותה. מאיה
היתה הבחורה שבחורים מתאהבים בה. העור הלבן והחלק, כמו חרסינה;
התלתלים הבלונדיים שתמיד היו אסופים; הגזרה הדקיקה והחטובה
שלה, שתמיד הייתה ארוזה בג'ינסים מסורבלים וטי-שרטס פשוטות.
לפעמים, כשהניגודים בינינו היו מתגלעים במלוא הדרם, הייתה
חולפת לי בראש המחשבה הבלתי נמנעת על זה שדרכינו ייפרדו בסופו
של דבר. והיא תחשוב עליי מדי פעם בתור זכרון רחוק. את המחשבה
הזאת הייתי ממהרת לזרוק החוצה; מזמן הבטחתי לעצמי לא לבזבז את
הזמן על מחשבות כאלו.
אז פעמיים בשבוע היינו הולכות לרוץ במגרש אתלטיקה של הבית-ספר.
היינו לבד. בהתחלה היו שם כל מיני בהמות, מהנבחרות כדורגל או
כדורסל, שהיו צועקים לנו כל מיני דברים; למרות שלי אישית זה לא
היה אכפת, החלטנו לבוא בשעות הערב, כשכל המתאמנים למיניהם כבר
היו מסתלקים הביתה והמגרש היה ריק.
באותו ערב סיימנו לרוץ חמש הקפות. כל הקפה בערך שלוש מאות מטר,
ולגבי בחורה שהתרגלה מאז כיתה ח' שהבנים בכיתה סוחבים לה את
הספרים, זה לא היה לליגה שלי. כשעצרנו בקו הסיום, יכולתי
להרגיש כל סיגריה שעישנתי בשלוש השנים האחרונות עומדת לי
בגרון.
"אוף" התנשפה מאיה לידי.
"!!!" אמרתי. מאיה הניחה את כפות ידיה על המותניים המושלמים
שלה והתמתחה.
"אם אחרי זה הם לא לוקחים אותך לקורס טיס," אמרתי ברגע שחזרתי
לנשום סדיר, "הם לא נורמלים."
היא הנהנה. "תמשיכי, תמשיכי ללכת. זה לא בריא להתיישב ישר אחרי
המאמץ."
המשכנו ללכת עד לקצה המסלול.
"בואי שנייה לשתות מים." אמרתי.
- "יש שם אנשים." אמרה מאיה.
- "איפה את רואה?"
- "שם, ליד הברזיה. מישהו יושב שם."
- "אז מה? זה הברז שלהם או מה? בואי לשתות."
כשהתקרבנו לברזיה זיהיתי כמה דמויות יושבות שם ונהנות מאור
השמש השוקעת - ארבעה חבר'ה ליתר דיוק.
"הי! זה יובל." אמרתי כשהתקרבנו.
- "מי?"
- "הבחור שיושב שם, ליד הבלונדיני הגדול. יש לו את העיניים
הכחולות הכי מדהימות בעולם. הוא לומד בכיתת אנגלית עם חברה שלי
חגית."
- "אבל אני מכירה את החבר'ה האלה," אמרה מאיה. "הם יושבים כאן
כמעט כל שני וחמישי."
הלכנו לכיוון הברזייה, וארבעתם ישבו והביטו לעברנו. כביכול הם
המשיכו לשוחח ביניהם, אבל יכולתי להרגיש במבטים שלהם וידעתי
לאן העיניים שלהם רצות. זה לא היה מפתיע, די צפוי אפילו. הייתי
רגילה לקבל מבטים כאלה מבנים.
"מה? עושים פיקניק?" קראתי לעברם כשסיימתי לשתות, ומאיה רכנה
לעבר הברז.
"בדיוק שאלנו את עצמנו מתי יבוא היום שבו תואילו לרדת אלינו,
האנשים הפשוטים" ענה לי אחד מהם - בחור רזה ושחום, עם שיער
שחור קצוץ וחיוך מבהיק מאוזן לאוזן.
"מתוק שלי" עניתי לו בסגנון הדיבור המשתרלל שידעתי להפיק כל כך
טוב. "כשאני יורדת, זה לא לאנשים פשוטים."
הבחור השמיע צליל ארוך של השתנקות; בהעוויית פנים ותנועות
ידיים היסטריות הוא עשה הצגה קצרה של התקף חרדה שכל מורה לדרמה
שעברתי אצלו היה מזכה במחיאות כפיים. הנער הבלונדיני החסון
שישב על ידו השמיע נביחת צחוק חדה, ותקע מרפק בצלעו של יובל.
"יובל, אנחנו לא אנשים פשוטים, נכון?"
- "אני מכיר אותך, נכון?" יובל שאל אותי בקולו הרגוע והשקט עד
למוטט.
- "אתה בכיתת אנגלית של חגית, לא?"
- "אה וואלה." הוא קדח אותי בעיניים הכחולות שלו. "אהה...
לימור?"
- "לירון."
- "בואי לא ניגרר לקטנוניות." השמיע עוד פעם השחור המעצבן את
קולו.
- "קובי, תשתוק." אמר יובל.
ניצבתי מולם בזרועות שלובות, בתנוחה מתגרה שהתאמנתי עליה היטב.
נהניתי לשחק איתם. גברים הם כזה תת-גזע עלוב, הייתי אומרת
לעצמי באותה תקופה.
- "זיו, תגיד ליובל שיזמין את החברה שלו לשבת." אמר קובי.
- "יובל" אמר הבחור שנקרא זיו. "אולי תזמין את הידידות שלך
לשבת?"
מאיה סיימה לשתות והתקרבה אלינו; יובל פנה לעברה והתחיל לשאול
משהו, כשהמילים פשוט נעצרו לו בגרון.
משהו גרם לי להסתובב באותו רגע לעבר מאיה; ראיתי איך היא הביטה
לתוך העיניים הכחולות האלה. כחולות כמו אנרגיה, כחולות כמו
הלגונה הכחולה ביותר שיש. כחולות כמו השמיים בשכבה היותר-גבוהה
שלהם.
ראיתי את פניה כששקעה כולה בכחול הפרוע הזה. שלושת הבנים
האחרים אולי היו סתומים בלחץ, אבל בשבילי זה היה מספיק בשביל
להבין מה קורה.
"אולי תשבו פה רגע?" הבחור הרביעי, זה עם המשקפיים, נטל את
היוזמה, היות ונראה היה שיובל איבד את כושר הדיבור לרגע.
"תצטרפו אלינו."  
- "למה לנו?" השבתי.
- "אולי כי הגיע הזמן שהיחסים בינינו יעלו לרמה הבאה."
- "מ'זתומרת?"
- "כבר לפחות שבועיים שאנחנו יושבים כאן בזמן שאתן רצות. אל
תגידו שלא שמתן לב."
- "לא שמנו לב."
- "זיו,  יש לך פלסתר?" קובי סירב להישאר בשקט לשנייה אחת, פן
יישכח מלב. "נראה לי שגלעד מדמם."
אז התיישבתי על הדשא, והושבתי גם את מאיה. תמיד האמנתי שכולם
חברים שלי, או שאף אחד לא.
ישבנו והצטרפנו לשיחה, ומצאתי את עצמי נהנית מהחברה, ומאווירה
ידידותית, ומקסם שהיה באוויר, ומלהכיר אנשים חדשים, שבאותו רגע
לא היה לי שמץ של מושג כמה נהיה קרובים. גלעד המשורר, קובי
הבדרן, זיו הבלונדיני השרירי שכדורסל היה כל החיים שלו, ויובל
עם העיניים הכחולות שלו. ומאיה הקטנה עם התלתלים הבלונדיניים
וצחוק הפעמונים. ואנוכי.
דיברנו על לימודים, והשווינו בין מורים ומגמות ובתי-ספר - למי
יש מנהל יותר משוגע, כמה שעות אפס יש בתיאטרון, וכו'; דיברנו
על מכרים משותפים, מי יוצאת עם מי ומי אמר מה למה-שמה,  ומי
השרמוטה החדשה של החבר'ה; השווינו להקות ודיסקים וסרטים חדשים
שיצאו, ועוד ועוד. שפה שרק תיכוניסטים יכולים להבין.
"יאללה חבר'ה, אני זז" אמר זיו לבסוף וקם על רגליו. "אני צריך
לשטוף כלים היום."
- "גם אני" החרה-החזיק גלעד, "עוד חצי שעה יש חדשות."
- "נראה אתכן יום שני?" פנה אליי קובי. הוא לא שאל. הוא הניח.
- "בטח" ענתה מאיה בלי לחשוב.
"צדקת," היא אמרה לי מאוחר יותר, כשעשינו את דרכנו הביתה לאור
פנסי רחוב.
- "אני תמיד צודקת. במה הפעם?"
- "יש לו את העיניים הכי יפות בעולם." אמרה, כאילו לעצמה.



ד. קובי שמשון : חורף 1998

יש כמה יתרונות בלהיות הליצן של החבר'ה, ואחד מהם הוא שכשאף
אחד לא לוקח אותך ברצינות, אף אחד גם לא מרגיש מאוים על ידך.
ואז אתה קולט לפעמים כל מיני דברים שאתה לא אמור לקלוט.
זה היה בערב שבו יובל טיפס על הגג של אולם הספורט כדי להוריד
חתול בשביל מאיה. כבר היה חורף - החורף הכי חם שזכרתי. עכשיו
כבר היה חושך כשהיינו מסיימים את האימון, לפעמים ירד גשם
והבנות היו נכנסות לחדר-הכושר במקום לרוץ בחוץ. לפעמים הדשא
היה רטוב והיינו יושבים על המדרגות במקום בפינה הקבועה שלנו.
אבל איכשהו, תמיד היינו נפגשים שם כולם. כבר כמה חודשים מאז
שגילינו אחד את השני בדרך מקרה.
מוקדם יותר באותו יום פגשתי את גלעד בספרייה, והוא הודיע לי
שהיום הוא לא בא; יש לו מבחן רציני מחר והוא קבור עד העפעפיים
בספרים.
"אתה תמיד קבור בספרים, ווינדמן," אמרתי לו והוא צחק.
- "הפעם זה רציני."
- "בחייך, מה נהיית לי פתאום מודאג מציונים? הלוואי עליי
שהממוצע שלי יתקרב לשלך." אמרתי בקול רם.
- "שששש!" נשפה עליי הספרנית בפנים אדומות.
- "בקיצור, תמסור ד"ש לכולם." הוא אמר לי. אבל ידעתי שזה לא
בדיוק יהיה זה. תמיד כשאחד מאיתנו היה חסר, זה לא היה ממש זה.
זה מה שנתן תוקף לחבורה הקטנה שלנו.
כשיצאנו מאולם הכדורסל הבחנו בלירון ומאיה עומדות מחוץ לאולם
הספורט ומסתכלות למעלה. מאיה, הקטנה והשקטה, נראתה מוטרדת
בצורה שלא הלמה אותה.
"מה אתן עושות?"
- "יש חתול שם למעלה!" ענתה לי מאיה בקול מלא דחיפות.
- "איפה?"
- "על הגג!"
מצמצתי לעבר הגג: כבר היה חושך ולא יכולתי לראות כלום, אבל קול
רפה של יללה נשמע.
"אז מה? זה מה שחתולים עושים, לא?"
- "שיו, מישהו חייב להוריד אותו!" מאיה היתה ממש מודאגת.
- "זה לא הולך ככה, קושקוש, הוא חייב ללמוד לרדת לבד."
- "איך הוא יירד לבד? הוא רק גור קטנטן!"
- "דווקא נראה לי די בריון." הצעתי. היא לא שמעה.
- "אם הוא גור, אז איך הוא עלה למעלה?" תהה יובל.
- "גור זה כלב קטן. חתול קטן זה חתלתול."
- "קובי, אולי תשתוק כבר ותעשה משהו?"
- "הוא ימות שם מרעב!" מאיה התעלמה מההיגיון.
- "הוא לא ימות מרעב, מקסימום הוא יקפוץ". סבר זיו.
- "יקפוץ?" התחלחלה מאיה. "תראה איזה גובה זה!"
- "שמעתי פעם שחתולים יכולים לקפוץ מקומה שמינית וליפול על
הרגליים." העיר יובל.
- "נו, תטלפנו למכבי אש או משהו."
- "קומה שמינית? מה אתה אומר. איך זה?" הסתקרן זיו.
- "הגמישות ברגליים שלהם, הם פשוט יודעים איך לקבל את
הנפילה."
- "זיו! אולי תעשה משהו כבר במקום לעמוד פה!" התקיפה לירון.
- "אני? מה את רוצה שאני אעשה?" היתמם זיו.
- "לא יודעת!"
- "טוב נו, יאללה." יובל הוריד את המעיל שלו. "קובי, תחזיק
לי." הוא השליך אותו עליי.
- "מה אתה עושה?"
הוא תפס בסורגים של החלון ומשך את עצמו למעלה; תוך שנייה תקע
את עקבי נעלי הספורט שלו על אדן החלון, והתחיל לגשש אחרי מאחז.

"יובל! ת'נורמלי?" קרא זיו. "אתה תשבור ת'ראש!"
- "לא הפסד גדול."
הקיר היה משופע בבליטות וכל מיני קישוטים ארכיטקטוניים, ויובל
נעזר בהם כשמשך את עצמו במהירות במעלה הקיר, מדלג מבליטה
לבליטה.  
- "גו יובל! גו יובל!" צעקתי לעברו בקצב, בליווי תנועות
ידיים.
- "שתוק טיפש, אתה רק מעודד אותו."
- "יובל! תיזהר!" צעקה מאיה.
בזינוק קטן הוא הצליח לתפוס את הסורגים של החלונות העליונים,
של היציע; חרטומי נעליו גירדו את השפריץ מהקיר וגשם קטן של
חתיכות גבס לבנבנות ירד עלינו בצלילי חריקה. זה כבר היה ממש
גבוה, והבחור נעוץ כמו זבוב על הקיר על אדן חלון ברוחב של
בקושי עשרה סנטימטרים.
- "אני לא התכוונתי שהוא ממש יטפס לשם!" ההתרגשות של מאיה
ניכרה בקולה.
- "ששש" היסה זיו.
יובל עזב את הסורגים ועכשיו איזן את עצמו על אדן החלון, מתנדנד
קצת בשיווי משקל. קצה הגג היה עכשיו כמה סנטימטרים מחוץ לטווח
אצבעותיו, אבל כל משב רוח היה שולח אותו למטה להימרח על האדמה.
כולנו עצרנו את נשימתנו.
קפיצה קטנה; קצות אצבעותיו תפסו את הגג.
"יובל תיזהר מהמרזב!" קרא זיו. "אל תישען עליו, הוא יתפרק!"
יובל נהם משהו בתשובה. ואז משך את עצמו בתנופה אל הגג; ראינו
את הרגליים שלו בועטות קצת באוויר והוא יצא מטווח ראייתנו.
"יובל!" לקחנו כמה צעדים לאחור כדי לראות את הגג יותר טוב, אבל
החושך ממילא לא אפשר לראות כמו שצריך. "הכול בסדר?"
- "אתם לא תאמינו." נשמע הקול מלמעלה.
- "מה?"
- "החתול ירד."
- "מ'זתורמת?"
- "החתול המזויין הזה זינק למטה איך שהתקרבתי אליו!"
- "מה?"
- "אני לא מאמין." זיו פרץ בצחוק.
פרצופו של יובל נראה שוב מעבר לקצה הגג. "קפץ למטה בלי בעיה!
נפל ישר על הרגליים."
- "חחח... עבד עליך המניאק!"
- "טוב, אני יורד מהצד הזה, זה נראה יותר קל מפה. ואני מקווה
שאת שמחה עכשיו!" המשפט האחרון כוון למאיה.
- "אני לא התכוונתי שתטפס לשם! יכולת להיהרג!" היא קראה
לעומתו.
- "מה אכפת לך." הוא אמר בהומור שחור אופייני לפני שנעלם שוב
כדי לרדת מצדו השני של הגג.
- "כאילו שאתה לא יודע." מלמלה מאיה. מלמלה לעצמה בראש מורכן,
והחליקה מבלי-משים את התלתלים הבלונדיים שלה.
זה מה שהיא אמרה. אני בטוח. אבל זה היה בשקט, ורק אני יכולתי
לשמוע.



ה. לירון סולופוב : אביב 1998

"יובל" אמרתי לו, "אני אחטיף לך מכות בסוף."
- "לירון, תאמיני לי שאני נותן גז עד למטה. זה הכי מהר שהאוטו
הזה יכול לזוז."
- "אויש, תהיה רציני עכשיו!"
- "על מה את מדברת? מה עשיתי?"
- "אתה לא קולט שהבחורה הזאת רוצה אותך?"
- "מי?"
- "מי? הנסיכה דיאנה, נו. מאיה!"
- "מה פתאום."
- "יובל, היא צודקת." קובי התגייס לעזרתי מהמושב האחורי. "כולם
יודעים."
- "כולם יודעים?" יובל הוריד לראשונה את העיניים מהכביש ופנה
אליי, ולשנייה היה נדמה לי שקלטתי שבריר של חרדה בקולו השקט
כל-כך.
- "אף אחד לא מדבר על זה, אם זה מה שמדאיג אותך. אבל אנחנו לא
עיוורים, אתה יודע, והייתי רוצה לחשוב שאני מכירה אותך קצת."
- "מאיה לא תרצה אותי."
- "איזה שטויות אתה מדבר! למה שהיא לא תרצה אותך?"
- "למה שהיא כן?"
חשבתי שאני משתגעת. הילד הזה התעקש להתנהג כמו תינוק.
"מה הבעיה שלך, תגיד לי? בחיים לא דיברת עם בחורה?"
- "לא."
- "מה לא?"
- "מה ששמעת."
זה השתיק אותי לרגע. יובל המשיך לנהוג בשקט, מבטו ישר קדימה
כמו צינור.  
"לירון, את צריכה להבין שלא כולנו כמוך, אוקיי?"
- "כמוני? מה זה אמור להביע?"
- "לא כולם כאלה פתוחים וחופשיים כל הזמן."
- "אולי לא, אבל אתה סתם עקשן. לך תדבר איתה, מה כבר יכול
לקרות?"
- "המון דברים."
- "המון דברים טובים! שום דבר רע הרי לא יכול לקרות מזה."
- "דווקא כן."
- "לירון, עזבי את זה כבר." קובי אמר לי בשקט מהמושב האחורי.
- "אבל..."
- "עזבי את זה." אמר קובי בקול נמוך.
קובי תמיד היה מדבר, והרבה, אבל עד לאותו רגע מעולם לא שמעתי
אותו מדבר בכזו רצינות. אז החלטתי לעזוב את זה - בינתיים.
יובל עצר את האוטו בכניסה לרחוב שלי; נישקתי אותו לשלום על
הלחי ויצאתי, בעוד קובי נחלץ מהמושב האחורי. "יובל, תעשה לי
טובה ותחשוב על מה שאמרתי לך!" ביקשתי ממנו. הוא העניק לי מבט
כחול.
"יאללה אחי," קובי נפנף בידו והסובארו של אימא של יובל נחלץ
ממקומו ונסע משם.
פסעתי עם קובי במורד הרחוב, ולשם שינוי לא היו לו בדיחות. הוא
רק הלך ושתק.
"מה אתה שותק, קובי?"
- "סיפרתי לך פעם על המחנה-כדורסל שהיינו בו, בקיץ לפני שנה?
אני ויובל?"
- "לא חושבת."
- "היתה שם איזה מדריכה, דנית קראו לה. ג'ינג'ית כזאת, חמודה
לאללה. היא נדלקה על יובל - חבל על הזמן. כל ערב היינו יושבים
מחוץ למגורים שלנו ומריצים קטעים, והיא היתה יושבת איתנו,
ואשכרה נמרחת עליו, אבל הוא - כלום."
- "נשמע כמו יובל."
- "ויום אחד היא מסתכלת עליו ואומרת לו - 'וואי, איך תפוס לי
הגב. יובלי, אולי תעשה לי מסאז'?'
- "רו-קנ-רול!"
- "אהא. ואת יודעת מה הבחור עושה? תקלטי ת'קטע: הוא מסתכל
עליה, מסתכל הצידה ואומר, בשיא הטבעיות:  'עזבי, אין לי כוח.'
כאילו שהוא לא מבין מה היא באמת רוצה. התפלאנו שהיא לא שמה לו
סטירה."
- "זה כל כך מתאים לו."
- "תשמעי לירון, " הוא אמר לי, "תנסי להבין. יובל הוא בנאדם
סגור. מתבודד. תמיד היה כזה. את יודעת -  קורא ספרים, מטייל
בחוץ. חושב. לבד. חוץ מהכדורסל הוא בקושי מתקשר עם אנשים. חיי
חברה תכל'ס אין לו, ועל בנות אין מה לדבר בכלל."
- "ובתור חבר שלו, זה לא מפריע לך?"
- "בטח שזה מפריע לי. אבל אני חושב שהוא היה לבד כל כך הרבה
זמן, שהוא כבר איכשהו מעדיף את זה ככה. לא רוצה אף אחד שיציק
לו."
"אבל שנינו יודעים שהוא רוצה להיות עם מאיה."
קובי שתק בערך דקה, ואז אמר: "תביני. את ואני, ומאיה וגלעד
ושאר החבר'ה... נראה לי שזאת הפעם הראשונה שיש לו חברים
אמיתיים. זאת אומרת, שאשכרה יש לו חבר'ה לבלות איתם. לדבר איתם
כמו שאנחנו מדברים. והייתי רוצה להשאיר את זה ככה."
- "אז מה אתה רוצה? שהם ימשיכו להיות חולים אחד מהשני, ככה
מרחוק?"
- "ניסינו לדבר איתו, ראית בעצמך. אבל זה לדבר לקיר. אז בסוף
החלטנו להפסיק ללחוץ עליו."
"אני פשוט לא מבינה את זה."
הוא משך בכתפיו. "וגם לא תביני."  



ו. זיו שביט : קיץ 1998

החורף הסתיים ושוב היה קיץ, והאוויר היה אפוף בתחושה של סוף.
סוף לבית הספר. סוף ללהיות ילד. סוף החיים שהיו לנו, במובן
מסויים. זה היה קיץ של שינוי.
באותו בוקר אני ולירון הסתובבנו בקניון, לשם הלכתי למשרדים של
ממס"י כדי להוציא רשיון נהיגה בינלאומי לקראת הנסיעה הקרובה
שלי לחו"ל.
"פששש! תראה מי בא לבקר אותנו!" קראה לירון פתאום בקול רם.
גלעד התקרב לעברנו בחיוך נבוך, קצת פחות חיוור אבל ממושקף
כתמיד. במדי הדקרון הירוקים הוא נראה כמו ילד שלבש בפורים את
מדי אחיו הגדול.
העוברים ושבים התבוננו בנו מחויכים, כשלירון חיבקה אותו וצחקה
בקול רם בכל האנרגטיות שלה. סצינה מוכרת של החייל שחוזר הביתה,
ופוגש בדרך כמה חברים וותיקים. אבל איכשהו, זה היה מלווה
בטיפ-טיפה של  תחושת מוזרה. כמעט כמו אי-נוחות. כאילו הסתננו
לתוך מסיבה אסורה, או שעשינו משהו שלא צריך.  
"לא, לא כל כך קשה." סיפר אחר כך, כשישבנו על מדרגות-השיש
הלבנות וצפינו בילדים עושים פעלולי רולר-בליידס על הרחבה ממול.
"סך הכול טירונות אפס שתיים, כן. ג'ובניקיאדה." הוא אמר בחיוך
מתנצל. כאילו לא נעים לו ממישהו. וגם זה סימן שמשהו השתנה, כי
פה בינינו לא צריכות להיות שום התנצלויות.
"מה קורה עם השאר? אתם יודע?"
- "קובי בגבעתי. הוא עושה עכשיו קורס חובשים." סיפרתי. "יובל
כנראה מתגייס בנובמבר, לצנחנים."
- "נובמבר? מה הוא עושה עד אז?"
- "מצא לעצמו איזה עבודה אם אני לא טועה. לכדורסל הוא לא בא
יותר, בכל אופן."
- "באמת?"
- "בעיקר מעביר את הזמן בטיולים שלו בחוץ, או באימונים. ריצות
וכאלה. אני פוגש אותו מדי פעם, ככה במקרה. הוא לוקח את הצבא
הזה בשיא הרצינות."
- "זה לא מתאים לו." אמרה לירון בהחלטיות.
- "דווקא נראה לי שמכולנו, זה הכי מתאים לו. אני כבר רואה אותו
איזה סגן אלוף או משהו."
- "יובל יצליח בכל מה שיחליט לעשות." הוסיף גלעד.
- "לא." אמרה לירון בהחלטיות, כאילו היא יודעת את העתיד.
- "מה עם מאיה?" שאלתי. "לא כל כך ראיתי אותה מאז שהיא חזרה
מגיבוש טיס."
- "כן, אחרי שהיא לא הצליחה שם, היא היתה קצת בדיכאון איזה
זמן." אמרה לירון. "היא עושה איזה קד"ץ או משהו שקשור
למודיעין. אסור לה לספר לי בדיוק מה זה."
גלעד פיהק בקולי קולות, ואני אמרתי: "יאללה לירון, הבחור מת
להגיע הביתה."
לירון כיוונה לעבר שנינו אצבע מאיימת. "אם אנחנו לא מארגנים
איזה מפגש בזמן הקרוב, אז אוי ואבוי יהיה לכם."
- "איפה בזמן הקרוב?" אמר גלעד בנימה מתנצלת. "אני בטירונות
וזיו לא בארץ ויובל מסתובב לו בגבעות, ומאיה בטח קבורה
בלימודים?"
- "לא אכפת לי! אם זה מספיק חשוב אז מייצרים זמן!"
- "מה את דואגת לירוני" אמרתי וליטפתי לה את הראש, "שום דבר לא
נגמר."
אבל היא תמיד ידעה יותר טוב משנינו.



ז. אפילוג : גלעד וינדמן

זו היתה הפעם האחרונה.
לא היה לנו טקס פרידה. לא נשבענו להיפגש שוב כעבור עשרים שנה,
וגם לא חתכנו את כפותינו והחזקנו ידיים במעגל לצורך שבועת דם.
היו כמה שיחות טלפון אחרי כן, אבל זה הכול. יצאנו לעולם חדש
ואמיץ, ולישן פשוט נתנו להתפוגג בשקט מאחורינו ולהפוך לתמונות
באלבום.
באותו רגע זה היה נכון. זה מסוג הדברים שאתה יודע כשאתה עוד
ילד, ועדיין יודע להאזין לקולות אחרים שאינם קולות ההיגיון.
אתה יודע מתי הזמן הנכון לעשות דברים, ומתי הזמן הנכון לסיים
אותם. ואולי פשוט חשבנו שאם לא יהיה סוף רשמי, אולי לא יהיה
סוף בכלל - רק הפסקה זמנית... ותמיד נוכל לקוות שעוד נשוב
וניפגש על הדשא, או שיובל ומאיה יהיו ביחד יום אחד.
הזמן עבר. אנשים הלכו. חלקם חזרו אנשים שונים. חלקם לא חזרו
בכלל.
הרבה מים זרמו בירדן. המון שלג ירד על רכסי הרים יפהפיים
בלבנון. הרבה קפה שחור משחור זרם ישר לתוך העורקים של
מושכים-בקשת ירוקי מדים וטרוטי עיניים, שעטפו את עצמם בעננים
של עשן נובלס זול כדי לטשטש כל עקבות של זהות קודמת אל מול
מחסומים בוערים.
ידיים נופפו לשלום ומטוסים המריאו. הרבה מאוד דלק נשפך למנועים
של אופנועי שטח וג'יפים, שחרשו שבילים במקומות רחוקים מהבית.
הודו, דרום אמריקה, אוסטרליה. מיתרי גיטרה הרעידו לבבות,
ונחלים של זיעה הדביקו מוצ'ילות גדולות לגבות משופשפים וחבולים
בצורה נפלאה.
המון גשם הציף את הביוב והשאיר שלוליות מבהיקות על מדרכות
ברחובות אפורים; הרבה מאוד עצים נכרתו בשביל לייצר כמויות
בלתי-אפשריות בגודלן של נייר, שעליהן סומנו ציונים שונים, ברוב
המקרים נמוכים בהרבה מערכם האמיתי.
אני מניח שככה זה.



אז יום אחד אני עוצר לשנייה לקנות סיגריות באיזה פיצוציה סמוך
לאוניברסיטה. הבחור שלפני בתור משלם על העיתון שלו; אני שם לב
כשהוא מסיר לרגע את משקפי השמש שלו בשביל לקרוא את הכותרת. סתם
עוד סטודנט שנה ראשונה, לפי העיניים השקועות הייתי מהמר על
משפטים או אולי אחד מהמדעים החדשים האלה שזרים לי לחלוטין.
ביו-אינפורמטיקה או משהו בסגנון. הבחור עובר אותי ויוצא החוצה.

אני דוחף את הסיגריות עמוק לכיס הימני, משלם, יוצא. מגשש אחרי
המפתחות של האוטו בכיס השמאלי. עושה כמה צעדים, עוצר, מסתובב,
עובר להליכה מהירה כדי להשיג את הסטודנט הזה; אני לא מוצא כל
כך את המילים אז אני פשוט ניגש אליו ומניח לו יד על הכתף - הוא
מסתובב בחדות.  
"מה שלומך, יובל." אני אומר בשקט.
הוא בוהה בי כמה שניות. "גלעד?"
"בכבודו."
איזה חיבוקים.
"אז מה איתך?" אני שואל אותו מאוחר יותר, על כוס קפה ברחוב
הומה ושטוף שמש.
"השתחררתי לפני כמה חודשים."
- "רק עכשיו?"
"כן..." הוא עושה חורים קטנים במפת השולחן עם הכפית שלו.
"החתימו אותי על כל מיני דברים כשלא הסתכלתי."
- "לפחות עשית על זה קצת כסף?"
- "אהא." אני מרגיש שהוא לא רוצה לדבר על זה ולכן אני שותק.
הוא מרים את פניו מהשולחן ואני מנסה למצוא בגבר הצעיר הזה את
הילד ששכב על גבו בדשא והביט בשמיים. הילד ששיחק כדורסל. לא
יכול להיות שעברו כל כך הרבה שנים.
"אתה לא נראה כל כך שונה." הוא מעיר.
- "ואתה דווקא כן."
- "שמעת על קובי?" הוא שואל.
- "כן." עכשיו תורי להשפיל מבט. "הייתי קרוב לשם כשזה קרה."
- "וואלה?"
- "כן. הייתי באוגדה."
- " זה קרה כמו שמספרים?"
- "כן. קובי היה החובש של הכוח. הסמג"ד חטף כמה כדורים ונפל,
קובי גרר אותו הצידה וירד לטפל בו. השחילו אותו ישר בגב."
- "תביא לי סיגריה." הוא מבקש, ואני מדליק לו ואחר כך לי.
"תמיד חשבתי שהוא יחיה אחרי כולנו." הוא אומר ומבט מרוחק
בעיניו.
"אתה עוד בקשר עם מישהו?" אני שואל מאוחר יותר.
הוא מסמן בראשו לשלילה, ואני שמח שהוא לא מעמיד פנים
נונשלנטיים, כאילו שזה לא אכפת לו.
- "זיו עבר תאונת דרכים לפני כמה שנים. אבל הוא בסדר גמור."
- "אני יודע. ביקרתי אותו אז בבית חולים." הוא עונה. "כדורסל
הוא לא ישחק יותר."
- "ונדמה לי שלירון טסה לאמריקה."
- "באמת?"
- "כן, נדמה לי שהיא מתעסקת בעיצוב אמנותי או משהו כזה."
- "נשמע כמו לירון. היא בטח תתחתן שם ותחיה באושר ועושר."
הוא אומר את זה כאילו 'היא', להבדיל מאנשים אחרים. טון הדיבור
שלו ברגע זה מזכיר לי משהו.
"מה עם מאיה?" אני נותן זינוק בשיחה.
הוא מצמצם את עיניו. "מי?"
אני מעניק לו מבט, שמשמעותו - אם מפרשים אותו נכון - תחשוב עוד
פעם. הוא מבין. "על מי אני עובד, הא?" הוא אומר את מה שאני
חושב, ומחייך. "האמת שראיתי אותה לא מזמן."
- "איפה?"
- "סתם ככה, ברחוב. אני הלכתי, היא הלכה מולי. לקח לי שנייה
לזהות אותה. אבל לא אמרתי כלום."
- "ו...?"
- "כלום. היא הלכה לפה, אני הלכתי לשם. לא זיהתה אותי."
- "אתה בטוח?"
- "אממ... האמת שהיה נדמה לי שהיא סובבה טיפה את הראש אחריי.
אבל זה בטח הדמיון שלי. כלומר... למה שהיא תזכור אותי בכלל."
הלב שלי מתרסק לחתיכות רק לחשוב על זה. אבל אני מחליט לא להגיד
לו כלום.
"טוב," הוא מכתיף את התיק שלו, "אני חייב לזוז. נהיה בקשר."
אני מקווה שבאמת נהיה בקשר. "תיזהר כשאתה חוצה את הכביש."
הוא לוחץ לי את היד בחום ופונה לדרכו.
המשכתי לעקוב אחריו במבטי. מן הראוי היה שהוא יצעד בקו ישר אל
קו האופק, עד שדמותו הטרגית תתגמד ותיעלם אל תוך שמש אדומה,
לקול המיית הרוח במישורים;  אבל האמת היא שהוא פשוט חצה את
הכביש, עזר שנייה למישהו להכניס את האוטו לחנייה, פנה ימינה
ברחוב הבא ונעלם.
זה הכול.



אני חושב על יובל ומאיה מדי פעם. בימים שבהם המציאות הקשה
טופחת לי על הפנים, אני מתעמק בהם וחושב שבעצם שום דבר עוד לא
נגמר. יכול להיות שיום אחד הם ייפגשו -  זה עולם קטן אחרי
הכול; ואולי היא תתפרץ לעברו ותצעק, "נמאס לי לחכות לך!" והם
ייפלו אחד בזרועות השני, ולא ייפרדו יותר לעולם.
בינינו, זה לא סביר. אבל זה אפשרי. ואני, שהייתי ואני עדיין
המשורר של החבר'ה, מסרב לתת לאפשרות הזו למות.
אני חושב גם על זיו שביט, קובי שמשון ולירון סולופוב, ועוד ילד
שהכרתי פעם. ואז אני נאלץ להזכיר לעצמי, ששום דבר לא נמשך
לנצח. אבל עד היום, אף פעם לא היו לי חברים כמו אלה שהיו לי
כשהייתי בן 18. אני תוהה אם למישהו יש.
זה מה שאני חושב כשאני נזכר במאיה ויובל והחברים שהיו לי אז,
ואז אני מצטט לעצמי בשקט כמה שורות מתוך "היערנים" של טניסון,
שכמדומני דקלמתי בשביל קובי בפעם הראשונה שנפגשנו. אבל אולי
בריאן אדמס ניסח את זה יותר טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איפה גינס
כשצריך אותו?






עמוס מהמוסד
בשאלה מספר
3948593859 שלו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/04 23:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה