כשהעננים הגיעו כבר הייתה דממה.

אני זוכר על מה חלמנו, אני זוכר למה שאפנו
עכשיו שנינו לבד בוכים.
ומבפנים אני מתחיל למות,
ליבי הופך לקרח, מתרחק מהעולם.
דרכנו נפרדו ואת הלכת
ואני לבד הולך ותוהה בדרך.
הנשמה ריקה כרגע
והלב כואב ואין יותר שום אהבה.
אני זוכר כמה אהבנו, ולהזדקן ביחד הייתה לנו תקווה,
ואני יושב לבד על שפת הים שכל כך אהבת,
בוכה את שאריות נשמתי,
נזכר ברגעים שהיה לנו טוב ביחד,
מוציא הכל והופך לאט לאבן שאינה מרגישה דבר.
כל השקרים שסיפרת לי, כל הפעמים שאמרת שאהבת,
הכל היה שקר, הכל היה משחק,
ואני הייתי בובה שתלית על חבל
וקבעת את גזר דיני.
הגלים מתגברים והדמעות מפסיקות לרדת,
לאט אני קם, נמצא לבד בכל הים,
העננים הגיעו ויש דממה.
הולך עם אבן במקום לב ואוויר איפה שהייתה נשמה,
עוצר רק לרגע ומביט אחורה יודע שלכאן אני לא אשוב.
את עבר, נשכחת, הלכת. היי שלום אהובתי עם העיניים הכחולות
שתמיד שיקרו,
ואני איש פח.