אתמול מס הכנסה מסמרו צו של ביצוע פעולה בכוח על דלת ליבו של
אבי. סכום של 881,767 שקלים נרשם למטה על הדף בסכום לתשלום
והוא, שנשימתו נתקצרה מכל אות שנכתבה על הצילום הדהוי שבלטה בו
בעיקר המילה בכח, הספיק להתקשר אלי ולאמר לי שאולי הם יבואו
היום לעקל את הדברים. אבי לקה בליבו לפני עשר שנים, ובימים
האלה הביטוח הלאומי הכיר בו במאת האחוזים.
התקשרתי למרכז הגבייה של ההוצאה לפועל ובמקום הטון המקצועי,
המדוד, שיוצר בכל הברה שק מלא בבטחון עצמי, התפרק קולי את תוך
לחישות קטועות. "תקפיאו הליכים, הוא עוד יכול לחטוף התקף מדפים
כאלה, מגובים עם שוטרים שדופקים לו על הדלת לקחת את מה שנותר
משבעים ושתיים שנותיו"

נרדמתי אתמול בת 14 שהולכת לריב עם עורך דין ירושלמי ברח'
רמב''ן, להתחנן שישחרר את אימי מהמעצר על חוב של 800 ש''ח לבית
חולים הדסה אין כרם, טוענת את כל הטיעונים שבעולם כדי לראות
מולי פנים ממוזגות, קפואות  ועייפות ממסכנות לא רלוונטית של
אחרים.
קמתי בבוקר בת 15, נבהלת מהשוטרים שעלו דרך המרפסת הקטנה של
הבית בגילה, חולמת שיום אחד מישהו יעלה באש את ההוצאה לפועל
וישרפו להם כל המסמכים, או שאולי פשוט יחליפו את מיקומם של
האפסים, או אולי מישהו יתקע להם את המחשבים.

בגבעת שאול, השגתי שוב את שנותי ברחוב כנפי נשרים, התהלכתי כדי
לחפש את פקיד השומה ועוזריו הטרולים כדי שיורידו מאבי את קללתם
הפיקטיבית בת המאות אלפי שקלים שאולי הוא הרוויח פעם פעם, לפני
שהוא עשה את השטות הגדולה של חייו והגיע לארץ הזאת, מסרב בגאוה
לקבל את סל הקליטה.

במקצועיות מה דיברתי עם פקידת הגבייה הראשונה, ששלחה אותי
לקומה השלישית שלא יכלה לקבל אותי כי לא היה ברשותי יפוי כח
נוטריוני, למרות שאני מטפלת בתיק, והמסכה המקצועית החלה להקרע
מעל פני כשנשלחתי אל הוד רוממותה, פקידת השומה. המלכה של השעות
הקרובות בחיינו.

ואז מול המזכירה, פתאום התפרצה לי מתוך הגוף אותה טקטיקה ישנה,
להפוך את השולחן, אבל מרוב זעם, לא יכולתי לכעוס, ודמעות
התפרצו להן, כאילו מנסות להגן עלי בחומת מים אל מול
הביורוקרטיה הדוממת. ובאותו רגע זה לא שינה שאני עורכת דין,
ושטיפלתי במיליון בעיות, דיברתי עם אלף רשויות, סדרתי לכולם את
העניינים. עמדתי אצל עוזר פקידת השומה המומה ממחשבותי שלי. על
כל אלה שאין להם במקרה בת שתבוא ותצעק, תטען טענות, תהפוך
שולחנות, כי מי הם בכלל פקידי השומה ביחס לחוקרי השב''כ וקציני
המשטרה.
חושבת על כל אלו שאינם יודעים לקרוא, כל אלו שהבנקים מעיפים
אותם מהבתים עם גדוד של שוטרים, או אולי גרוע מכך, גובים
פרטיים, על כל האנשים שמעדיפים במקום קנסות לרצות מאסרים, וזה
גם אם רק מדברים על היהודים. חושבת על כל התנדבים והפעילים
שמנסים לסייע, מתעייפים ומתמרמרים והבעיות החמיצו ליבם, ועל כל
אלו שמחליטים לשתוק ולחוות יומיום אפור ונטול שמחה אצל מעסיקים
עושקים, רק כדי לא להתעסק עם השדים של הביורוקרטיה, ועל זה
שאני בעד, אני מאלו שבעד מס הכנסה, אך לעולם לא אשלים עם דרכי
הגבייה.

אני מתבוננת באיש מולי, פקיד מס הכנסה בכיר ורגוע ואומרת לו,
אתם עוד תהרגו את האבא שלי, הוא מפחד יותר מכם, מאשר כשיש
יריות מבית ג'אלה והליקופטרים של הצבא מעל הראש. על קללת החוב
הפיקטיבית שלכם, הוא מאבד שנות חיים, מאבד מילים, חרד מהטפסים,
השוטרים והמעקלים שגם כשהם הולכים הם פוקדים את חלומותיו.
הוא מקבל את הטענות שלי ובסוף אומר שהקרן היא איזה חוב משנת 86
בסכום של 887 שקלים ולכן הוא יעכב את ההליכים.


מעולם לא כתבתי על משפחתי, עין חיצונית לא שזפה מילה אחת על
גובי הכספים של משטרת ישראל  שמשרתת את הבנקים, שעשתה כל אשר
לאל ידה להרוס לי את המשפחה, אולי לא אישית, אבל בהחלט בכוונה,
לפחות הם לא נחלו הצלחה.  
והיום, היום החלטתי לכתוב את הדברים. יותר מהכל כי זו לא בושה
להיות נרדפים, נחרדים, הפוכים ועניים כשהארץ הזאת שחושפת
שיניים על אזרחיה, בעיקר אלו שאהבו אותה עד כלות, במין תמימות
כזאת, בלי לדעת על כל העוולות, מבלי לחשוד בכוונות, אלו שחשבו
שיהיה פה מן קיבוץ גדול והיו מי שדאגו להאכיל אותם באשליות.
אולי זו אפילו גאווה יתרה שאנחנו בכלל מצליחים להרים ראש,
שאנחנו קמים בבוקר, שאנחנו עובדים וחולמים  ויודעים שעולם אחר
הוא אפשרי, ונאבקים גם לנסות אותו.
אולי כי לכל אחד במדינה הזאת, יש איזה סיפור לא סגור איתה,
במיוחד אלו שהלכו וניסו להכיר אותה באמת. אולי כי אני לא יכולה
ללכת ברחוב בימים האלו בירושלים המופלאה ולראות את
האוברדראפטים שמעיקים לכולם על הנשמה, וכי קשה שפתאום נהיים
עניים דווקא עם שקרי הצמיחה, וכמויות בלתי נסבלות של ביקורת
והאשמה ופתאום נהיים נרדפים, ובאמת קל יותר למי שכבר עבר את
החויה מתישהו בחיים.
אז החלטתי שלא להיות שותפה לחברת הראווה שבה הכל בסדר והכל
נפלא, והנה הם החיים האמיתיים. נראה לי אפילו שהם עדיפים.