מבין שברי תעתועים, לוחות ציור,
הד למה שפעם היה ברור כל כך.
שם משוטטים, רצים הנה והנה כמו חבורת איילות במנוסה.
רצים ומחפשים, רצים ומועדים.
מי עוצר?
מי חושב על כך שעצירה קטנה תעזור יותר מכברת דרך אינסופית
שביכולתנו לעבור?
ומה זה נותן?
ומה נותנת פריקת רגשות ושאילת שאלות?
ואיך כל זה יוצא וכמה ועד מתי?
ואם ארצה שיפסיק, אוכל?
ואם אני יודעת אך לא יודעת?
לא מקשיבה, מדי פעם אני שומעת.
הכל חוזר ובכוחי לעצור.
בכברת דרך שכזאת אין לי צורך.

הריי אני יודעת.

אני יכולה.
אך עיניים נעצמות כמו לא מתירות לי יותר מדי ברירות
ושמיכת הפוך נראית קרובה ומפתה יותר ממסע קטן שיש לעשות על מנת
לתת לחיים מן השלמות.
ורק דחיפה, רק דחיפה אני מבקשת.
אך מבפנים כל הבעיטות נדמו
ומבחוץ לא יעזור, כי מבפנים חשוב!
ומעגל קסמים חובק
ושברי תעתועים עוזרים לשכנע עצמי שבסדר.
ולוחות ציור מולי
והגיר בידי
עכשיו רק לדחוף, זה הכל.