אני לא מבינה.
לא מבינה איך אתן לא רואות את זה.
איך אחרים לא רואים את זה.

זה שקוף שרע לי.
זה שקוף שכל השנה האחרונה הייתה מסריחה ונוראית,
ואתן לא מבינות.

נמאס לי לבוא ולהגיד.
אני לא מחפשת תשומת לב, או שאולי אני כן?

נמאס לי שאנשים שפחות מכירים אותי באים ושואלים מה קרה לי,
ואתן, בכלל לא מבינות.
אתן לא רואות.
זה מול הפנים שלכן ואתן לא מסתכלות.
אפילו לא מנסות.

ולי נמאס מהכל.
נמאס מזה שאני מרגישה חסרת חשיבות,
שאני מרגישה רגשות נחיתות.
זה לא מגיע לי.
זה לא מגיע לאף אחד,
אז די עם זה.
תפסיקו לבוא לבכות על דברים שאתן לא יודעים למה אתן בוכות
מהם.
ותסתכלו על אנשים שכן בוכים בגלל משהו.
ואתם לא שמות לב.
וזה עוד יותר כואב.
אני לא אומרת שאני לא בוכה על דברים חשובים.
זה לא עניין של דברים חשובים או לא.
זה עניין של כמה זה כואב.
וכואב לי עכשיו נורא.

נמאס כבר.
נמאס לחיות.
נמאס מההרגשה החרא הזאת והידיעה שאף אחד לא אוהב אותך באמת
בעולם הזה.

אולי אתן לא רוצות לראות את מה שקורה לי.
אולי אתן באמת מתעלמות.
הרי זה אחד הדברים שאתן עושות הכי טוב, להתעלם.
אולי בכלל לא תקראו את המכתב הזה,
כי לא מעניין אתכן שאני כותבת.
לא מעניין אתכן הרגשות שלי, בעצם לפעמים כן - מתי שבא לכן.
לא מעניין אתכן מה קורה איתי.

אז כבר לא צריך, התייאשתי מלנסות להראות לכן
רק אחר כך אל תבואו אליי עם הבעיות שלכם

ועדיין
אתן לא מבינות.