קרני השמש החמימות נעו לאיטם עד שנחתו על עיניה של גילי. היא
התעוררה מתנומתה, מחלום ורוד לבוקר טוב. הדירה השכורה שלה,
הדירה המוזנחת אליה נכנסה רק לפני חודשיים, מעולם לא נראתה טוב
יותר. האור הציף את החלל הפנימי ומהחלונות נשקף רקיע כחול
וצלול. זמזום הדבורים העמלות בתחתית הבניין נישא שלוש קומות
מעלה עד אוזניה ומילא אותה בחדוות עשייה. הציפורים צייצו שיר
אחר, שיר של חופש, שכאילו חובר במיוחד עבורה. ריח פרחי הגינה
עמוסי הצוף לא איחר להצטרף לחגיגת החושים, והוא נכנס והצטרף,
ללא הזמנה רשמית, אך בהסכמת ולשמחת המארחת.
מיץ התפוזים של הבוקר היה טרי. טעם אמיתי - חמצמץ מתקתק - של
תפוח-זהב שנקטף באהבה מעץ הדר ותיק. גם הצבע היה נכון.
כתום-צהוב כהה-אטום. ידה ליטפה את הכוס בחום והיא גמעה את
התוכן בשקיקה.

גילי פתחה את היום בפסגה. "סממן ליום טוב", לא היה ספק בליבה.
והיום היה טוב, והחנות היתה עמוסה לקוחות שבאו לראות, להריח
ובעיקר להתרשם. היו גם שקנו, אך כולם היו מאושרים מעצם היותם
שם. והיה אחד שבלט מהקהל. גבר אחד, נאה במיוחד, ראשו ניצב זקוף
מעל ים הקרחות שהיו מתחתיו ושערו מבריק עד כדי זוהר. תווי פניו
התאימו לשל פסל מתקופת הרנסנס, מעוצבים להפליא, חדים וכהים,
קשיחים ורכים. עיניו ועיניה נפגשו במהרה. ברקע התנגנה לה
מנגינת אהבה. גילי הסיטה מבטה חיש מהר, מנסה לנתק מגע, אבל הוא
לא ויתר. היא הציצה שוב לעברו, הציצה ונפגעה. חיוכו היה כובש,
והוא כבש את ליבה. הוא ניגש אליה, לרגע לא מרפה מאחיזתו הבלתי
נראית בעיניה.
"את עובדת כאן?", שאל.
"אה אה", ענתה והנהנה גם בראשה.
"אם כך, יש לי שאלה".
גילי מקצוענית, ואפילו חיבה ללקוח פוטנציאלי לא יכלה לבלבלה.
"בשביל זה אנחנו כאן. ננסה לענות על כל שאלה", ענתה. תשובה
מקצועית, כמו בספר.
"מתי יש לך הפסקה?" שאל והמשיך במהרה, "כי אני פנוי רק עד אחד
בצהריים, ואז יש לי פגישה".
גילי חייכה. "חכה שנייה", אמרה.

לאירית, מנהלת המשמרת, לקחה בדיוק שנייה לתת לגילי לקחת הפסקה
מוקדמת וארוכה במיוחד. היא איחלה לה בהצלחה במפגש, ושלחה אותה
לבן-זוגה. בן-זוגה לפחות למשך ההפסקה הקרובה. קראו לו "רואי.
כמו רועי אבל עם אלף".
"אני גילי", ענתה.
"אמרו לך פעם שהחיוך שלך מסנוור?"
גילי חייכה בביישנות.
"באמת. זה כאילו שקרני אור מתפרצות החוצה כל פעם שאת פותחת את
הפה. את מחביאה שם שמש?"
"לא. זה פשוט מארוחת הבוקר. Sunny Side Up, אתה יודע...",
ציחקקה.
הוא צחק, היה לו צחוק מדבק כזה, שאתה לא יכול להישאר אדיש
אליו, אז היא אפילו לא ניסתה להתאפק וצחקה איתו.
הם צעדו לאיטם במורד הרחוב. זה לצד זו. רואי סיפר לה שהוא איש
עסקים, יבואן-יצואן כזה, מתעסק בפלסטיקים, "אבל זה ממש לא
מעניין. עזבי עבודה. תחביבים. אני אישית הכי אוהב לצלול".
בינתיים ליבה של גילי פעם בחוזקה והרעיד את בית החזה שלה, והיא
ניסתה להישאר רגועה. ללכת ישר. קודם רגל ימין ואז רגל שמאל.
מעבירה את מרכז הכובד בהתאמה. התנועה הפשוטה הזאת שהיא היתה כל
כך מורגלת בה, פתאום נראתה כמלאכת אומן. בינתיים, רואי המשיך
וסיפר לה על עצמו. כנראה שהוא לא שם לב לקשיים עימם נאלצה
להתמודד.
אחרי צעידה של כ-500 מטר, שנראתה לגילי כאילו לקחה שעות מצד
אחד, אבל רק שניות מצד שני, הם הגיעו ליעדם. בית-קפה קטן
ואינטימי.
"יש להם ארוחות צהריים טובות כאן", היא הבטיחה.
"אני סומך עלייך".

בבית-הקפה היא הזמינה סלט. בכל זאת, היא התרגשה, ולאכול את
הפטוצ'יני אלפרדו האלוהי שלהם לא נראה לה כמו רעיון מוצלח.
רואי, להפתעתה, הזמין רק כוס קפה.
"אמרתי לך, באחד יש לי פגישת עסקים, ושם אני אוכל" הוא הסביר.
"וחוץ מזה, אני מעדיף לנעוץ בך מבטים בינתיים".
הסומק שגילי שמה על לחייה בבוקר החוויר לעומת גון פניה שהשתנה
במהרה.
"מה את מסמיקה? את יפהפיה", הוא המשיך, "זה כיף לראות משהו
יפהפה מכל-כך קרוב. כמו ללטף אריה באפריקה. הקירבה - זה מה
שמרגש".
וכך זה המשיך דקות ארוכות. הם שוחחו וצחקו, הוא החניף לה, היא
הוחנפה על ידו.

שעון הקיר הורה על השעה אחת. הפעמון החל לצלצל את חמשת
צלצוליו.
"אני חייב לרוץ", הוא אמר. "כבר מאוחר".
"מה אתה, סינדרלה? מה יקרה? תהפוך לדלעת?" התגרתה בו גילי.
"אל תדאגי", הוא הבטיח, "לא תצטרכי לחפש אותי. אני כבר אבוא עם
הסנדל לחפש אותך". רואי רץ החוצה, וגילי הזמינה את החשבון.
"הגיע זמן להתקפל חזרה לעבודה", חשבה.

בצהריים גילי הרגישה בעננים. היא לא יכלה להפסיק לחשוב עליו.
על איך שהוא נראה, על איך שהוא דיבר, על מה שהוא אמר. רואי לא
עזב אותה לרגע. במשך שתי שעות תמימות היו שני רואיים בעולם -
אחד בפגישה ואחד בליבה. ואז, בשלוש, הם נפגשו חזרה. הוא נכנס
לחנות וניגש אליה.
"היי", אמרה גילי, וחיוך מאוהב על פניה.
נשיקה. נשיקת הפתעה. הפתעה טובה, כמובן, אבל עדיין הפתעה.
לגילי לקחה דקה תמימה להתאושש ולהגיב חזרה. לנשוק לו חזרה,
לאהוב אותו ולא רק להיות נאהבת על ידו.
"כל הפגישה חשבתי רק על זה", הוא אמר.
"גם אני", הודתה גילי. "כאילו, לא כל הפגישה, כי לא הייתי
בפגישה. אני מתכוונת..."
"הבנתי, הבנתי". הוא קטע אותה לפני שתגמגם עוד יותר. קטע אותה,
לקח נשימה עמוקה ונשק לה שנית.
"אני לא אפריע לך יותר", הוא אמר. "יש לך עבודה, שלא תעשי רושם
רע על הבוסית".
"זה בסדר, אתה לא מפריע...טוב, אולי קצת".
"אני יכול לקבל אותך לעוד שעה גם בערב?"
"רק בתנאי אחד..."
"מה?"
"לפחות לשעתיים..."

רואי לקח את המספר של גילי, והבטיח להתקשר מאוחר יותר כשהוא
יידע מתי הוא מסיים את העבודה ויוכל להתפנות. בשבע בערב הטלפון
צלצל וגילי שמחה לראות מספר לא מזוהה על הצג, כיוון שידעה שזה
יכול להיות רק רואי. הם קבעו להיפגש "לעוד כוס קפה" כהגדרתו,
אבל הפעם בבית קפה לבחירתו. בתשע בדיוק הוא צלצל בפעמון.
כשהדלת נפתחה הוא נגלה בפניה במלוא הדרו. לבוש חליפה שההגדרה
ספורט-אלגנט לא עושה עימה חסד. גם גילי היתה לבושה יפה, אבל לא
יפה כמוהו.
"אני מרגישה under-dressed" היא אמרה.
"אולי אני פשוט over?"
"יכול להיות. אבל זה הבית שלי, אני עוד יכולה להחליף בגדים".
"ואני עוד יכול להוריד בגדים..."
תמונה הבליחה במוחה של גילי. תמונה שלו ושלה ערומים במיטה. היא
הסתכלה לתוך עיניו וראתה שאותה תמונה עלתה גם במוחו. במבט אחד
בלבד, החוזה נכרת. הם התנפלו זה על זו וחוו ערב קסום יחד
במיטה.
באחת בלילה שעון הקוקיה שבסלון השמיע את קריאתו.
"אני צריך ללכת", הוא אמר, וכשראה את מבטה המאוכזב הוסיף: "את
הרי לא רוצה להתעורר בבוקר עם דלעת במיטה?"
גילי חייכה חיוך טבול בעצב. מתחת לשמחה האדירה היה עכשיו את
עצב הפרידה.
"אני אתקשר אלייך בבוקר, אל תדאגי", הבטיח.
רואי נשק לה לילה טוב, ועזב את ביתה.

בבוקר למחרת, גילי התעוררה מחלום מתוק על יום ורוד. רואי לא
התקשר. הוא מעולם לא התקשר שוב, וגילי לא ראתה אותו מאז.
היו ימים שהיא היתה חושבת מה קרה לנסיך הקסום שלה, אולי הפך
לדלעת ופחד לשוב אליה נראה כמו שהוא נראה.
אירית אמרה שהוא "סתם בנזונה שרצה מה שרצה, ואפילו קיבל".
"בגלל זה", היא אמרה, "צריך לגרום להם להתאמץ יותר". אבל גילי
לא הסכימה איתה, והיא לא הייתה משנה שום דבר מאותו יום ורוד.
כי אם משנים דבר אחד, הכל היה שונה, ואותו יום היה כל כך ורוד,
שהאדום-דם שהגיע אחר כך באמת לא היה כל כך נורא.

גילי רק קיוותה שיום אחד היא תזכה לקבל רואי אחר לתמיד, במתנה.