היום, כשאני מסתכל לאחור
אני רואה שהשתניתי.
אני קיוויתי לא להשתנות...
אמנם אני לא כמו כולם
וזה היה הדבר החשוב ביותר בשבילי
אך מה לעשות,
השתניתי...

החיוך הוא כבר לא אותו חיוך- נהיה לי מן חיוך כזה מתאמץ, מן קו
ישר בפה...
העיניים הן כבר לא אותן העיניים- נהיו לי מן עיניים כאלו
עצובות ובורחות...
אני חושב שגם הקסם האישי ברובו אבד- אותו קסם 'מפורסם' שכולם
כל הזמן הזכירו לי אותו... עדיין, הוא לא אבד לגמרי, אבל אז זה
היה באמת מדהים, וזה הרגיש נפלא...
גם האמונה דעכה- בכל דבר כמעט- בערך במשפחה, בערך כל מוסד
שהוא, בפרט מוסד המדינה והצבא...
גם האמנוה בבני האדם דעכה וכמעט כבתה...

הימים הם כבר לא אותם ימים... היום כולם נראים אותו הדבר,
מדברים אותו הדבר- עם עיניים כאלה חסרות מבט...
ואני כנראה אהיה בסוף כמו כולם, אם ארצה להרגיש שייך- חלק
מהם...
ואולי אמשיך להיות מן "נשמה תועה בעולם", אמנם לא היחידה, אבל
למי אכפת- כל נשמה תועה, למרות שיש הרבה כאלה, דינה נחרץ-
להרגיש בודדה כל הזמן, ובכל מקום. לא להיות שייכת...
והדבר האירוני הוא שבסופו של דבר "הנשמה הבודדה" היא שבורחת
ל"לבד" הזה...
כשהיא תהיה עם כולם היא תרגיש בודדה, ואז תברח להיות לבד כדיי
להרגיש ביחד...

השירים שלי, גם הם כבר לא אותם שירים- הם רק מן אוסף מילים,
בלי חרוזים, בלי המון תוכן ובלי כל נושא...
אם תרצו- מילים תועות, או יתר נכון- שיר תועה בעולם גדול של
שירים יפים...