27.4.04


אני לא באמת מעשנת. סיגריה אחת פה ואחת שם זה לא נקרא לעשן.
כל מי שהיה נמצא בסיטואציה הזו היה לוקח את הסיגריה הראשונה
שלו. הייתי בת חמש-עשרה, דן התקשר אלינו הביתה בשבת בשלוש
לפנות בוקר. דן הוא החבר הכי טוב של אחי הגדול - קובי, הם יצאו
על האופנועים. אמא שנאה את האופנוע של קובי, זה לא שהיא לא
סמכה עליו, קובי היה הכי אחראי שאפשר. הנהג שעקף את קובי
במסלול השמאלי נרדם על ההגה וסטה בפתאומיות ימינה אוסף איתו את
קובי לתעלה. דן על האופנוע שלו היה כמה מטרים מאחוריו. דן ושאר
החברים שהיו ברכב מאחוריהם היו צריכים ללכת להצהיר במשטרה, אבל
דן אמר שקובי בתל השומר ושאנחנו ניסע, כשהם יסיימו הם יבואו
אלינו.
הבן זונה יצא מהתעלה עם שתי שריטות.
ארבע וחצי בבוקר. אמא ואבא יושבים על הספסלים בכניסה לחדר
ניתוח. בכלל לא הספקנו לראות אותו, הכניסו אותו ישר. הבטיחו
להם חדשות ברגע שהמנתחים יוכלו להעריך. אמרתי שאני יוצאת לנשום
אויר ישבתי על ספסל בחוץ.
דן הגיע ברכב עם ליאת, רונית, שי ומיכל. הכרתי את כולם, חברים
של קובי עוד מהתיכון עכשיו הם בצבא כל אחד במקום אחר. עדיין
נפגשים כל שישי. ליאת חברה של קובי, היא בוכה ושי נראה לא
מחובר, העיניים שלו נראות מכוסות זגוגיות שמפרידות בינו לבין
העולם. הם באו לקראתי ונעמדו במבט שואל. לא ידעו איזו שאלה
לשאול. הוא בניתוח אמרתי, לא יודעים עדיין. שבו, אמא ואבא
בפנים, אני חושבת שהם צריכים עוד קצת שקט, לעכל. הם התיישבו.
רונית מחבקת את שי, מנסה לחבר אותו. מיכל מחבקת את ליאת
שמסתכלת עלי מנסה לחפש את קובי בתוכי, ככה אני הרגשתי. דן הולך
מולנו מצד לצד, לא רגוע, מצד לצד. הוא מחפש משהו בכיסים ולא
מוצא.
דן שואל אם מישהו רוצה משהו מהקפיטריה?, רציתי קפה, ולשמוע מה
קרה. אמרתי שאני אלך איתו. נמאס לי לשבת. אבל בדרך אני לא
שואלת, הוא הולך מהר, אני מאחוריו. הוא נעצר ומחכה לי. אני
נותנת לו יד מאטה אותו. דן הוא כמעט אח בשבילי, אני מכירה אותו
מגיל שלוש. אנחנו מגיעים. הוא מזמין לשנינו קפה וקונה חבילת
סיגריות. אנחנו יושבים על חומה נמוכה ליד הקפיטריה, שותים
שלוק, שורפים את הלשון ומחכים שהקפה יתקרר קצת. רק אז שמתי לב
שאני רועדת מקור. דן מחבק אותי ובוכה לי על הכתף. מבעד לדמעות
ואדי הקפה הוא מספר לי, על איך שנסעו חזרה מהחוף, איזה כיף וחם
היה ליד המדורה ואיך רצו להגיע מהר הביתה כי היה להם קר. על
איך שנסעו בכביש המהיר ואיך שפתאום במקום שקובי ירכב שלושה
מטרים לפניו היה שם טנדר ואז כלום. הכביש היה ריק. דן המשיך רק
לבכות ואז רק לרעוד. אחר כך הוציא סיגריה מהחבילה והציע גם לי
אחת, לקחתי. אל תספרי להם שאני מעשן, זה הרגל רע של הצבא. זה
יעבור לי. אנחנו מסיימים את הסיגריה ואז את הקפה. אני הולכת
לקנות חבילת מסטיק לשים בפה ודן זורק את הקופסא לפח ביחד עם
כוסות הקרטון הריקות. אנחנו חוזרים לשאר. קר גם להם אז אנחנו
נכנסים.
מרחוק אנחנו רואים את הרופא יוצא מהדלתות הגדולות ופונה לדבר
עם אמא ואבא. אני רצה לכיוונם ומספיקה לשמוע... יצא מכלל סכנה.
ולא שומעת יותר כלום. רק מחבקת את אמא ובוכה.
כל אחד היה מעשן בסיטואציה כזו.


עברה יותר משנה בלי שאפילו חשבתי על לעשן. אני בבגרויות של
כיתה יוד, זה לא באמת קשה אבל זה בגרויות וזה מלחיץ. את קובי
שיחררו מהצבא, הוא עשה פיזיותרפיה חצי שנה אחרי שיצא מהגבס.
עכשיו הוא לומד, קצת ריפוי בעיסוק, קצת משפר בגרויות וקצת
באוניברסיטה הפתוחה. בעיקר מחכה שליאת תשתחרר ויצאו לטיול. זה
כיף שהוא הרבה בבית.
דן בא לבקר את קובי, ככה במפתיע, הוא עושה את זה לפעמים. קובי
לא בבית, יצא לבקר את ליאת באפטר. אני מזמינה אותו לשתות משהו.
הוא ניכנס, אני חוזרת ללימודים, היסטוריה, הוא מדבר, אני
מהמהמת בהסכמה, משננת תאריכי קרבות, הוא שותק, אני ממשיכה
להמהם בהסכמה, משננת תאריכי ועדות. הוא מסתכל על העיגולים
השחורים שסביב העיניים שלי, על השיער אסוף גבוה שלא יפריע, הוא
מציץ לכיוון ערמת כוסות הקפה הריקות שבכיור. הוא שואל מתי הפעם
האחרונה שישנתי?, אני ממשיכה להמהם בהסכמה, משננת תאריכי
הסכמים. הוא צועק בווו שמקפיץ אותי ואני מסתכלת עליו. דן שואל
מתי הבחינה? עוד שלושה ימים. יופי הוא אומר, תתלבשי, אנחנו
יוצאים. אני מתנגדת, הוא מסרב להקשיב. יוצאים.
דן לוקח אותי לבאולינג, להשתחרר קצת. הוא מזמין מראש שני
סיבובים, רואה את הזריקה הראשונה שלי ומתחיל לצחוק, אני נעלבת
אבל לא באמת, הוא צודק, זה כיף להשתחרר. הוא בא לעזור לי ומראה
לי את התנועה, אחר כך נותן לי את הכדור, מחבק אותי מאחור ביד
שמאל וזז יחד איתי, זה היה יכול להראות ממש רומנטי אם לא הייתי
מתייחסת אליו כמו אח גדול. אני זורקת ומפילה תשעה קנים. אני
קופצת בצווחות קטנות של אושר והוא צוחק עלי, איתי.
בסוף המשחק הראשון אנחנו עושים הפסקה, הוא מזמין לעצמו קפה ולי
תה. את צריכה לשטוף החוצה חלק מכמיות הקפאין שהכנסת לתוכך, הוא
מסביר. אחר כך הוא רואה שלושה ידידים שלו מהתיכון שהוא לא פגש
כבר המון זמן והולך להגיד שלום, אמרתי לו שני יוצאת בינתיים
החוצה לנשום אויר.
בחוץ יש כמה חברה, שנתיים מעלי בתיכון שלי, אני מכירה אותם
בפנים לא יותר, אחד מהם יושב על אופנוע. אני נזכרת בערב התאונה
של קובי, לא חשבתי עליה כבר המון זמן. האויר קריר, כמו אז, הם
מעשנים. אני ניגשת, לא בטוחה למה ומבקשת סיגריה, לא חושבת שהם
מזהים אותי, הם נותנים, מדליקים לי אותה, אני נשענת על הקיר
לידם. הם שואלים, אני עונה, מאיפה את? מה את עושה כאן? עם מי
את? אולי מתחילים, אולי סתם מעבירים את הזמן בשיחה. אני מסיימת
ומתחילה לחזור פנימה, הם מבקשים שאני אשאר, אולי באמת, אולי
בצחוק, אני נכנסת.
דן קולט אותי ומתחיל להיפרד מהקבוצה, אני ממהרת להגיע לשולחן
ולנסות להעביר את ריח הסיגריות יחד עם התה. כמעט הצלחתי. הוא
מעקם פרצוף על הריח, אני אומרת שעישנו בחוץ קבוצת תיכוניסטים,
אז נכנסתי, אין שם יותר אויר, הוא צוחק, ממשיכים לשחק.
בסוף המשחק הוא מחזיר אותי הביתה. אנחנו ליד הבית, הוא מדומם
את המנוע ומסתכל עלי, כאילו מנסה למצוא שם משהו, אני שואלת
שאלה שעצורה בתוכי כבר שנה, חשבת פעם אם זה היית אתה ולא קובי
ליד הטנדר? אני שואלת, כל יום. הוא עונה, מאז אותו ערב ועד
היום, כל פעם שאני רואה טנדר או אופנוע, או ים, או כביש בלילה.
הוא עונה. אנחנו שותקים. עישנת מאז שוב? הוא שואל ואני שותקת.
תודה על הערב, אני עונה ומתחמקת בידיעה מהשאלה. הייתי ממש
זקוקה לזה. הוא מתכופף לעברי כאילו הוא מתכוון לנשק אותי ואז
משנה את דעתו ומנשק אותי על המצח. כמו אחות קטנה, ואומר שגם
הוא נהנה. אני יוצאת והוא נוסע. אני נשארת עם טעם של עוד,
לסיגריות, לדן, לשחרור כזה שבו הכל מותר.


עד הקיץ אני ודן ביחסים ממש טובים, יותר ידידים, פחות אחים.
מדברים בטלפון, שולחים אסאמאסים, כמעט כל יום. הוא קרבי, אני
דואגת לו. קובי וליאת במזרח הרחוק כבר שבועיים ואמא ואבא נסעו
לשבוע לפריז ולונדון, דן בא לבקר אותי. יום שבת בערב. הוא מבקש
שאני לא אדאג לו, הוא יוצא למשימה לארבעה ימים, אסור להם לקחת
סלולרים. אני דואגת. הוא יוצא, מנשק אותי על הלחי, ממש קרוב
לזוית הפה, אבל לא מעיז יותר מזה, אני מחבקת אותו ולא עוזבת.
הוא הולך.
יום ראשון בבוקר, ארבע בבוקר ועדיין קרירות של טל. אני הולכת
לטיול התאווררות. לוקחת את הכלב לטיול של בוקר, הוא מעולם לא
התלונן על טיול. אנחנו רצים בשכונה, רבע שעה, חצי שעה, שעה,
עושים קרור ברחוב המקביל לבית, יש שם פיצוחיה, כזאת של עשרים
וארבע שעות, שמוכרת סיגריות בודדות בשקל. אני רוצה ארבע, אחת
לכל יום שאני אדאג, המוכר אומר שזה שש בחמש, אני מוציאה עוד
שקל, מה זה עוד שקל? מה זה עוד שתי סיגריות?
אני מסיימת אותן בשלושה ימים ולא קונה עוד. אני לא מכורה. הוא
חוזר בחמישי בצהריים. בערב הוא אצלי, הוא מגיע, אני רצה לקראתו
בשביל ומחבקת אותו, באמת דאגתי לו, כנראה שהוא יודע, הוא מחבק
אותי חזרה. אנחנו נכנסים, מזמינים פיצה, בוחרים סרט. הוא מטפל
בוידאו במצ'ואיות. אני מתישבת על הספה. הוא בא ומתישב ממש
קרוב, צמוד אלי. הוא מחבק אותי ואומר שהתגעגע אלי, אני אומרת
שדאגתי, הוא אומר שהוא יודע ומצמיד אותי אליו. אחרי כמה שניות
הוא מרים לי את הראש בעדינות ומנשק אותי באמת. לא על המצח, לא
על הלחי, באמת על השפתיים. מחכה נצח, ושוב, הפעם אני גם מנשקת
אותו בחזרה. הוא עדין, אנחנו מחוברים במשך נצח של כמה דקות עד
שזמזום השער מקפיץ אותנו, פיצה. אנחנו שמים אותה על השולחן
והשליח יוצא, אנחנו מתעלמים מהריחות וממשיכים להתנשק עד שצלצול
טלפון מקפיץ אותנו שוב. אמא, רוצה לדעת מה שלומי. אני מאותתת
לו להתחיל לאכול. את שאר הערב אנחנו רואים את הסרט מחובקים.
בדלת, לפני שהוא הולך הוא מנשק אותי שוב, אומר שאני חשובה לו,
שהוא נמשך אלי כבר כמה זמן, ושאם זה בסדר מצידי הוא לא רוצה
שזה יהיה חד פעמי. הוא רוצה להתקשר ולבוא שוב מחר, אני אומרת
שזה יהיה בסדר גמור ואנחנו מתנשקים שוב, אחת בלי סוף.

מתחילה כיתה י"א, אנחנו ביחד כבר חודש. דן יוצא שוב למשימה,
אני קונה שוב סיגריות. הוא חוזר לסוף שבוע ואנחנו לא נפרדים.
סוגרים את הפיצוחיה. כשהוא יוצא לעוד משימה אני קונה חבילה.
מקציבה שתי סיגריות ביום. בעיקר בלילה, ההורים לא יודעים, אף
אחד לא יודע. הסיגריות מתקשרות לי לאויר קר, וחשש, דאגה לאחר
שקרוב, שמסוכן לו. אחרת אני לא מעשנת, סיגריות מבחילות אותי.

בגרויות של סוף י"א. עכשיו כבר ממש לחוץ. ודן סוגר שבתות
בלבנון. מפחיד. אני מעשנת, כבר לא מגבילה את עצמי. החברות
יודעות, ההורים לא. בלימודים לבחינה, בלדאוג לדן, מי סופר? עוד
אחת, פחות אחת, יגמרו הבגרויות, דן ישתחרר, בטוח שאני אפסיק.
הבטחתי לדן שביום שהוא יחתום שחרור בבקו"ם אני זורקת את הקופסא
כמו שהיא, אפילו שתהייה חדשה.
אני יום אחרי הבגרות האחרונה, נוסעת באוטובוס לבקו"ם, מחכה לו.
קופסת הסיגריות בתיק. הוא יוצא, על אזרחי, אני רצה לקראתו, ממש
אוהבת אותו. מחבקת אותו, מנשקת אותו, מאושרת שהוא בריא, שהוא
סיים עם זה. בדרך לתחנת האוטובוס אני זורקת את הסיגריות. הוא
מחבק אותי, מאושר שסיימתי אם זה.

זה מחזיק מעמד יופי, אנחנו מתראים המון. בקיץ טיילנו בצפון
לאילת, לא נמאס לנו, להפך, אנחנו עוד יותר מאוהבים. בתחילת
השנה הוא מתחיל לעבוד. מחכה עד שאני אסיים תיכון ואז נטייל
יחד, יש לי יותר מחצי שנה בין י"ב לגיוס. אני לא מעשנת עד סוף
י"ב. אבל אז יש בגרויות, ודן עובד בחברת שמירה, כי הוא קרבי,
אז הוא מבוקש, וחסרים מאבטחים. ואני דואגת שוב. לדן, ולבגריות.
הפעם אף אחד לא יודע, תמיד יש לי מסטיקים ליד. גם דן לא.

טקס סיום. עד עכשיו עישנתי סיגריה, ועוד אחת, ועוד שש (במחיר
חמש), ואז עוד שתיים על כל יום משימה, ואז מי סופר כי בגרויות.
זה לא נקרא לעשן, זה רק כשאני באמת לחוצה ויש בסביבה ויודעת
שזה יעזור. מה זה, סיגריה פה, סיגריה שם, זה לא נחשב.

אז שוב זרקתי אותן, עד הפעם הבאה, מי יודע, צבא, או שיקרה משהו
לקובי, או דן, או אמא ואבא, או משהו אחר. בינתיים אני לא
מעשנת.