5-6.10.2001
הוא רצה שזה יהיה הלילה שלהם, מאוד. הם ביחד כמעט שנה, הוא אהב
אותה, רצה אותה.
היא רצתה שזה יהיה הלילה שלהם, מאוד. עברו מאז הפעם ההיא כבר
חמש שנים. היא אהבה אותו, רצתה אותו.
הוא לא הכיר את הסיפור של אז. הוא ניחש שקרה לה משהו. אבל כל
פעם שהוא ניסה לשאול היא הייתה מבקשת ממנו שיפסיק ועוברת
נושא.
הבית היה פרטי שלהם למשך הסוף שבוע, ההורים שלה היו בטיול. הם
ידעו שהוא יבוא, הם ידעו שזו החלטה שלה.
הוא בא.
הם נכנסו לחדר שלה.
היא באמת התכוונה. אבל כשהוא התחיל לגעת בה היא התחילה להרגיש
משהו מתעורר בה, היא עוד לא הייתה בטוחה עם זה משהו טוב או לא,
אבל זה היה שם.
כשהבגדים התחילו לנשור סביבם, הדמעות התחילו להופיע בעינייה.
בלי קול. לפני שסיימו להפשיט אחד את השני, הוא כבר לא יכול היה
להתעלם מהן. הן היו שם, הדמעות.
הוא הפסיק, התיישב על המיטה, ידיו אוחזות את ידיה. לגופו
תחתוני בוקסר בלבד, תכלת, עם ציורי טוויטי קטנים. 'חמודים' היא
חשבה 'לא כמו שלו.
אסור לי לחשוב ככה, אסור
לי לעשות השוואה, אסור לי
לחשוב עליו בכלל!'
"שבי" היא ביקש "שתפי אותי, ספרי לי ... בבקשה"
היא התיישבה על המיטה לידו בתחתונים לבנות חמודות וגופיה לבנה
קטנה.
"בסדר" אמרה, ונשכבה לאחור על המיטה שוקלת איפה להתחיל.
הוא לא היה מסוגל להתעלם מגופה שלידו. לרגע איבד את דבריה אך
מיד התמקד חזרה ונשכב על צידו לידיה מביט אל תוך עינייה.
"הייתי בת שתיים עשרה וחצי, החברה הכי טובה שלי גרה בקצה השני
של הרחוב" היא התחילה "היינו מבלות שעות ביחד, תמיד צמודות. עד
הערב, אז אחד ההורים או אחיה הגדול היה מלווה אותנו הביתה"
"באחד הערבים הייתי אצלה, אחיה היה במסיבה וההורים של שתינו
הלכו כבר לישון. התכוונתי לחכות לו שיחזור, אבל כבר היינו ממש
עייפות. אמרתי לה שאני יכולה לחזור לבד, שאני ארוץ את כל הדרך
ולא יקרה לי כלום. זה לא נראה היה רעיון טוב לאף אחת משתינו,
אבל בגיל הזה הפחד שלנו היה משודד, או כלב גדול. לא חשבנו בכלל
בכיוון אחר."
היא נצמדה אליו, גופה היה קר, אך לא מזה היא רעדה. הוא חיבק
אותה, נותן לה ביטחון.
"הוא תפס אותי ביד" הדמעות חזרו אל עיניה וכבר לא נשארו רק שם,
הוא חיבק אותה חזק יותר.
"הוא משך אותי לחצר האחורית של אחד הבתים וסתם לי את הפה כדי
שלא ישמעו..."
הבכי שלה כבר היה אמיתי, היא בקושי הצליחה עוד למלמל.
"ששש... שהה..." הוא לא רצה שתמשיך, זה רק פגע בה, הוא הבין.
היא הפנתה את פנייה לכתפו בוכה ומרטיבה את עורו בדמעותיה. הוא
חיבק אותה, ליטף את ראשה, נותן לה לבכות את כל מה שהיה עצור
בתוכה כל השנים. היא מעולם לא בכתה על אז.
כשנרגעה קצת המשיכה: "כשחזרתי הביתה כולם ישנו. הצלחתי להעלים
את כל הסימנים עד הבוקר. לא סיפרתי. חשבתי שככה הכל יעלם.
רציתי שהכל יעלם."
"יום אחד, אחרי חודשיים בערך חזרתי הביתה מבית הספר לבית ריק.
אני לא יודעת מה חיפשתי במגרת כלי העבודה, אבל מצאתי סכין
יפנית. התיישבתי והתחלתי לחתוך את הורידים בשורש כף היד",
הוא הבין למה היא סירבה תמיד להוריד את השעון מהיד, ואת צמיד
החוטים העבה מהיד השניה.
"מצאו אותי אחרי שעתיים בערך, מחוסרת הכרה, בתוך שלולית של דם.
התעוררתי בבית החולים אחרי יומיים. סיפרתי לפסיכיאטר הכל."
הוא נישק אותה על מצחה ועטף את שניהם בשמיכה ובאהבה. היא
המשיכה: "הייתי בטיפול פסיכיאטרי חמישה עשר חודשים. אחריו
ניסיתי לחזור לשגרה אבל ההתלחשויות סביבי והמבטים כלפי הידיים
שלי היו בלתי נסבלים. בסוף אותה שנה עברנו דירה ועברתי בית
ספר."
כשסיימה את הסיפור התחילה למלמל משהו על "סליחה שזה לא יקרה
הלילה," אך הוא עצר את שטף המילים כשהניח את אצבעו על פיה. ידו
המשיכה לנוע על פניה כשהוא מלטף את עינייה, מנגב את דמעותיה.
ידו המשיכה ללטף את גופה, הוא הגיע אל ידיה, הוריד את השעון
והצמיד, וליטף בידו את הצלקות. ליבו ליטף בעדינות את הצלקת
שבליבה.
הם נרדמו מחובקים. היא עטופה באהבתו, והוא עטוף באהבתה.
זה היה הלילה שלהם. |