"אנדי!" נשמע קולה הצייצני של הוקוטו הקטנה. אנדראינה פקחה את
עיניה הצלולות והביטה בהוקוטו בשתיקה.
"מה קרה לך?! נרדמת?!" התרגזה הוקוטו ושילבה את ידיה הזעירות
בכעס.
אנדראינה השפילה את מבטה בעצב. זו לא הפעם הראשונה שהיא נרדמה
באמצע היום במעון הילדים של בית הספר למיסטיקה, אליו ציפתה אמה
שתתקבל עוד כשהייתה אנדראינה ברחמה.
"חלמתי חלום מוזר..." לחשה אנדראינה.
"או? איזה חלום?" הסתקרנה הוקוטו והתקרבה אל אנדראינה.
"מפחיד.... היה שם מישהו מוזר שהחזיק משהו מבריק ביד... והביט
בי..." מלמלה אנדראינה, מנסה להיזכר בשאריות החלום,"והוא אמר
כל מיני דברים מוזרים שלא הבנתי."
"אני חושבת שכדאי שתפסיקי לחלום על כאלה דברים!" אמרה הוקוטו
בהחלטיות."מה שאי אפשר להבין, סימן שהוא לא קיים! זה מה שאחותי
תמיד אומרת!"
"כנראה שהיא צודקת..." לחשה אנדראינה. מאותו רגע גורלי שכחה
אנדראינה מאותו חלום ויותר לא חלמה אותו שנית, עד כעבור שלוש
עשר שנים.

"יוטה... לא האמנתי שדווקא אתה תעשה לי דבר כזה..." נאנחה בכאב
הנערה ברגעיה האחרונים, מביטה ברוצחה שניקה את הדם מסכינו
הארוכה, מקשיב וממלמל באדישות שלא התכוון לכך מן ההתחלה, אלא
היא גרמה לו לעשות זאת.
"אבל למה?! מה עשיתי לך?" לחשה הנערה, ראייתה מיטשטשת וחושיה
מתערפלים מחוסר דם.
"שברת את לבי, רייג'ין." הביט בה הנער השחרחר, מניף קבוצות
שיער בהירות ממצחו בחוסר אכפתיות מופגנת כלפיה. "את לא חושבת
שאהבה קרובה מאוד למוות?"
לפני שהספיקה לענות על שאלתו, השיבה הנערה את נשמתה לבורא,
כשמילותיו האחרונות של רוצחה נחרטות במחשבותיה.

"אאאההה!!!" צרחה אנדראינה בבהלה והעירה משנתן גם את שאר
חברותיה לחדר במעון של בית הספר למיסטיקה.
"אנדראינה! שוב חלמת חלום רע?" ניגשה אליה חברתה הוקוטו
בדאגה.
"אני יודעת שזה אותו חלום... אבל שוב שכחתי מהו... כמו
תמיד..." מלמלה אנדראינה וניגבה את הזיעה הקרה שכיסתה את
מצחה.
"אתן מוכנות לשתוק שם?! אנשים מנסים לישון!!!" צעקו עליהם
מהחדר הסמוך ולמרות שאנדראינה תכננה לציית, הוקוטו חמת המזג
צעקה בחזרה:"שימו אטמי-אוזניים, מפונקים!"
"אל תגרמי לי לקום ולבוא לשם, הוקוטו!" נשמעה צעקה המכוונת
אליה והוקוטו החזירה בתשובה עצבנית אף יותר:"למה, מה כבר תעשה
לי, הא, קוטורו?!"
"עזוב אותה, קוטורו," נשמע קול חלש ושונה מאותו החדר.
"לאנדראינה יש סיוטים כל לילה כבר חודשיים. היא סובלת מספיק."
"לא מעניין אותי החלומות שלה, ג'יגוקו!" צעק עליו קוטורו ואז
פנה להוקוטו: "שמעי, אם עוד פעם אני שומע פה צרחות אני מבקש
שיסלקו אתכם מכאן!"
"אתם תעופו משם קודם, אני מבטיחה לך!" צעקה הוקוטו כשעווית
עצבנית מופיעה בזווית עינה מרוב כעס.
"די, הוקוטו," משכו אותה חברותיה, "בואי נחזור לישון. מישהו
עוד יקרא לשומר הלילה. את זוכרת לאיזה תסבוכת נקלענו בפעם
שעברה איתו."
הוקוטו, פניה אדומות מזעם, התיישבה על קצה המיטה של אנדראינה
ושיחקה בשיערה בעצבנות כמו שהיא תמיד עושה כדי להוציא קצת
עצבים.
"הוקוטו," פנתה אליה אנדראינה בקול חלש, "בבקשה אל תכעסי
עליהם. לכי לישון..."
"אני הולכת לישון..." מלמלה הוקוטו וקמה ממקומה, "אבל אני
עדיין כועסת!"
אנדראינה הנידה ראשה ביאוש כשהוקוטו זרקה עצמה על מיטתה,
ממלמלת מילות כעס חרישיות שהושתקו ע"י הפצרותיהן של חברותיה
העייפות.
"בוקר טוב, אנדראינה!" חייך אליה ג'יגוקו בחביבות בארוחת הבוקר
והתיישב לידה.
"בוקר..." מלמלה בהיסח הדעת והעדיפה להתעסק בפרוסת הטוסט שלה.
"אני מצטער בשמו של קוטורו על אתמול." חיוכו של ג'יגוקו נעלם
והוא הביט בצער באנדראינה שלמרות חזותה העצובה-תמידית, נראתה
הפעם עצובה באופן יוצא מן הרגיל.
"זה בסדר, התרגלתי," אמרה כשניסתה לשוות לקולה צליל של
אי-אכפתיות, מקווה שהפעם יעזוב אותה הסייבורג הצעיר לנפשה.
"אני יכול לעזור במשהו? את נראית עצובה," אמר בשקט וקרב אליה.
"אני תמיד עצובה ולא, אין דבר שתוכל לעזור בו," אמרה והוסיפה
לאחר מחשבה קצרה: "לא משהו שאתה מסוגל לעשות."
ארוחת הבוקר עברה עליהם פחות או יותר בשתיקה כשמשפטים בודדים
בלבד חולפים ביניהם. למרות נסיונותיו של ג'יגוקו לפתח איתה
שיחה, היא נותרה פאסיבית ואדישה ולא ענתה תשובות מפורטות יותר
מ"כן", "לא" ו-"אולי" או "לא יודעת".
הצלצול לשיעור הראשון נשמע והפסיק את נסיונותיו הנואשים של
ג'יגוקו לדבר עם אנדראינה.
''תודה לאל. חשבתי כבר שהוא לעולם לא יפסיק. איזה קוץ הוא,
בחיי!'' חשבה אנדראינה בזעם כשדחפה את כיסאה אל השולחן והלכה
בצעדים מהירים לעבר היציאה, כשג'יגוקו חסם את דרכה ואמר: "אם
תרצי לספר לי משהו תדעי שתמיד אהיה מוכן להקשיב לך."
למרות הנחמדות והדאגה הרבה שבדבריו, הם העלו באנדראינה תחושת
בחילה והיא הלכה משם, נטמעת בתוך זרם התלמידים וממשיכה ללכת
לכיתתה, משאירה את ג'יגוקו הפגוע מאחוריה.
מעולם לא סבלה אנדראינה את ג'יגוקו. מסיבה שאינה ברורה, תמיד
חשה רתיעה מפניו, למרות היותו יפה תואר ונחמד מאוד.
בכל פעם שניסה לגעת בה, התרחקה ממנו כי מגעו היה מעביר בגופה
צמרמורת קפואה כקרח.
מעולם לא דיברה איתו מרצונה החופשי כיוון שקולו הרך, שכל בחורה
ממוצעת הייתה הורגת כדי לשומעו, כמעט הכאיב לאוזניה של
אנדראינה. גם כשניסה לשוחח איתה, התחמקה ממנו וכמעט מעולם לא
נפגשו מבטיהם באופן מכוון.

"הי אנדי!" קראה הוקוטו מבעד לים התלמידים שהציפו את המסדרון.
היא פילסה לה דרך אל אנדראינה, משתמשת בדחיפות ודרכים אלימות
אחרות.
"רוצה לעשות משהו שובב?" הציעה בקול ערמומי.
"אין לי כוח לתעלולים עכשיו, הוקוטו," אמרה אנדראינה והמשיכה
הלאה.
"נו באמת, אנדי," מיהרה הוקוטו והשיגה אותה תוך שהיא דוחפת את
אחד התלמידים מהשנה הראשונה שעמד בדרכה,"רק אל תגידי שנעשית לי
חנונית כמו, כמו קוטורו?!"
"עכשיו, זה היה מוגזם!" הביטה בה אנדראינה במבט כאילו
נעלב-ונדהם ואז הסתובבה כדי ללכת.
"סתם צחקתי, נו," תפסה אותה הוקוטו בכתפה ולחשה באוזנה: "רק
תעלול קטן? פצפון?"
אנדראינה הנידה בראשה.
"מזערי? מיניאטורי? בגודל של מולקולה ממוצעת? של אטום???"
ניסתה הוקוטו בייאוש.
"את לומדת יותר מדי שעות כימיה ביום, הוקוטו." חייכה אנדראינה
וזה היה סימן של הסכמה ביניהן.
"בואי איתי!" משכה אותה הוקוטו בידה אל המדרגות שהובילו למרתף
בית הספר, מקום שאיש לא ביקר בו כבר שנים והיה חשוך ומוזנח.
הוקוטו הדליקה את המנורה העלובה שהפיצה אור חלוש ומהבהב על
החדר המלוכלך והמחניק.
"ראי," הצביעה הוקוטו על צינור מתכת גדול וחלוד בפינת החדר
שהשעון שהיה מחובר אליו, מודד ומכוון את לחץ המים בצנרת של בית
הספר. "גיליתי בתוכניות של הצנרת שיש צינור צר מאוד של מים
מתחת לאחת הכיתות של השנה השלישית. ואת יודעת מה קורה לצינור
כשמזרימים אליו יותר מדי מים?"
".הוא מתפוצץ?" אנדראינה חייכה חיוך ערמומי, ושתיהן צחקקו
ברשעות.

"זה פשוט מעשה מתועב!!!" צרח סגן מנהל בית הספר על הוקוטו
ואנדראינה שישבו רטובות ורועדות בחדרו וספגו את צעקותיו בשקט.
"להציף את כל כיתת השנה השלישית ללימודי רוחות הרפאים?! מה
לעזאזל חשבתן שאתן עושות, אני רוצה לדעת?!"
"אנחנו מתנצלות, אדוני..." לחשה אנדראינה בקול פגוע ואומלל, אך
סגן המנהל לא גילה רחמים ורק הגביר את צעקותיו.
"מתנצלות?! זה דורש הרבה יותר מעבר להתנצלות!!!" נופף סגן
המנהל באצבעו בזעם ופרצופו התאדם מרוב צעקות. "זה דורש העפה
מבית הספר!!! אין לשתי עברייניות כמוכן מקום בבית ספרנו!!!"
"בבקשה לא, אדוני!!!" התחננה אנדראינה בקול מעורר רחמים. "נוכל
לעזור לתקן את הנזק, אפילו לעבוד בחינם בבית הספר כדי לשלם את
עלויות התיקון, אבל בבקשה אל תעיף אותנו מבית הספר!"
"אני לא חושב שאפשר לסמוך עליכן לעשות עבודה כזאת," השיב הסגן
בעוקצנות. "אחריות זה לא בדיוק הצד החזק שלכן. בכל אופן, את,
מיס סוזוקי," פנה אל הוקוטו במבט עצבני, "אותך אני מעיף
מכאן!"
הוקוטו הביטה באנדראינה בייאוש אך לא התנגדה. היא ידעה שזה
מגיע לה.
"לכו עכשיו. אני אמצא כבר מה לעשות בך, מיס מוטאוצ'י!!! קדימה,
זוזו!!!"
אנדראינה והוקוטו מיהרו לצאת מן החדר, מתעלמות ממבטיהן הכועסים
של המורות שחיכו בכניסה.

"את בטוחה שתסתדרי?" שאלה אנדראינה את הוקוטו כשליוותה אותה אל
המונית שתיקח אותה לתחנת הרכבת.
"דודה יוקו אמרה שתחכה לי בתחנה, ומשם..."
"אנדראינה! הוקוטו!" קרא אליהן ג'יגוקו כשרץ לעברן, ולמרות
שאנדראינה ניסתה להתחמק משם, תפסה הוקוטו את ידה והיא נאלצה
להישאר.
"שמעתי על מה שקרה," הביט ג'יגוקו בהוקוטו בצער. "חבל עליך,
הוקוטו. יכולת להצליח פה מאוד."
"לכל אחד יש את הגורל שלו. זה הגורל שלי," השיבה הוקוטו ללא
שמץ של צער או עצב כלשהם.
"טוב, אם זה מה שאת מרגישה." החזיק ג'יגוקו בידה של הוקוטו
ואמר בשקט: "את תחסרי לנו מאוד, הוקוטו."
"אתם תסתדרו בלעדי," אמרה בחיוך.
אנדראינה חיבקה את הוקוטו, הדמעות מרטיבות את לחייה, ולחשה:
"יהיה כל כך מוזר לקום בבוקר ולא לראות אותך."
"למרות המרחק אנחנו עדיין נשאר חברות, אנדראינה. אין לך מה
לדאוג. חוץ מזה, קבענו שנלך לטייל בדרום כשנסיים ללמוד, לא?
וזה רק עוד כמה שנים!" ניסתה הוקוטו לעודד את חברתה העצובה אף
יותר ממנה.
נהג המונית צפצף בעצבנות והוקוטו ואנדראינה נאלצו להיפרד.
"ניפגש בעוד שנתיים בדרום, אנדי!" נופפה לה הוקוטו לשלום
כשנסעה המונית, וסימנה לה V באצבעותיה, שפירושו ביניהן הוא
"תהיי חזקה".
"אני אהיה חזקה, הוקוטו..." לחשה אנדראינה כשהמונית נעלמה
באופק, ודמעה נוצצת נשרה מלחיה על הקרקע.
"בואי, אנדראינה, נחזור לבית הספר," לקח ג'יגוקו את ידה של
אנדראינה וכמו תמיד צמרמורת קפואה עברה בידה והיא משכה אותה
ממנו.
"הרגעי. רק רציתי ש... טוב, בואי פשוט נחזור," אמר ג'יגוקו
בקול נעלב והלך בלי לחכות להחלטתה.
אנדראינה הלכה אחריו בשתיקה, מבטה נעוץ בקרקע וקדרות אופפת
אותה.
עכשיו כשחברתה הטובה ביותר עוזבת אותה, מה יכול להיות יותר
גרוע מזה?

''אני לא מאמינה,'' חשבה אנדראינה בכעס כשהיא דוחפת לפניה את
המגב, ''מילא להשאיר אותי בכיתה אחרי יום הלימודים, אבל לנגב
את הרצפה?! כמה משפיל. ועוד איתו...'' חשבה כשכמעט החליקה על
הרצפה הרטובה.
"הכל בסדר, אנדראינה?" שאל ג'יגוקו כשתפס בזרועה כדי שלא תיפול
והיא נרתעה ממנו באימה, משפשפת את זרועה ומסננת: "כן... ממש
מושלם."
"את יכולה ללכת למעון, אני כבר אדאג להחזיר את הציוד למחסן בית
הספר," הציע ג'יגוקו בנדיבות וחייך אליה.
"תודה," מלמלה כדי לצאת ידי חובה והשליכה את המגב והסמרטוט על
רצפת הכיתה כשהיא רצה משם, נזהרת שלא להחליק שוב.
אורה של השמש העומדת לשקוע יצר ריבועי אור כתמתם על השטיח הכהה
מבעד לחלונות שבמסדרון שהוביל לחדרי המעון.
אף אחד לא פתח לה את הדלת לחדר כיוון שחברותיה לחדר הסתובבו
מחוץ למעון.
היא הכניסה את כרטיס התלמיד שלה למנעול כדי לפתוח את החדר, אך
הוא נתקע בפנים והדלת מיאנה להיפתח. כמו כן, גם הכרטיס סירב
לצאת החוצה.
"נהדר... זה ממש נהדר!" סיננה אנדראינה, נתנה בעיטה עצבנית
לדלת והתיישבה לידה, דמעות של כעס ועלבון זולגות על לחייה
כשחשבה: ''עכשיו כל מה שחסר כדי שהיום הזה ייהרס לגמרי, זה
ש...''
"אנדראינה? לא הצלחת להיכנס לחדר?" נשמע קולו של ג'יגוקו, כמו
כדי להרגיזה.
היא הנהנה כשהיא לא מסיתה את מבטה מהשטיח. ג'יגוקו ניסה לפתוח
את הדלת שוב, ניסה לדחוף אותה או לבעוט בה. "כבר ניסיתי את
זה." מלמלה אנדראינה באותו רגע, אך דבר לא עזר.
"גם כן המנעולים הדפוקים האלה. אין לבית ספר הזה תקציב למשהו
יותר נורמלי?!" סינן ג'יגוקו כשהתיישב ליד אנדראינה. "ניסית
לקרוא לשרת בית הספר?"
"זה היום החופשי שלו, שכחת?" אמרה כשנאנחה בייאוש, והוסיפה
בעוקצנות: "אין לך משהו לעשות חוץ מלשבת פה?"
"יש לי, אבל אני מעדיף לחכות איתך כאן עד שמישהו יבוא לעזור
לך," אמר וחייך אליה, מנסה לתפוס את מבטה, אך היא לא הגיבה.
"רוצה להיכנס לחדר שלי בינתיים? קוטורו באימון כדורסל עכשיו
ו..." ניסה להציע, אך היא קטעה אותו ואמרה:"אני מעדיפה שלא."
"אז תישארי פה, בחוץ?" התפלא מההחלטיות שבקולה. "טוב, איך שאת
רוצה. אני אהיה בפנים אם תרצי להיכנס," אמר וקם ממקומו, פתח את
דלת החדר שלו ונכנס אליו, מותיר את אנדראינה לבד במסדרון שהחל
להיות חשוך וקריר, ומנורות זעירות ככוכבים נדלקו בתקרתו.
לאחר כמה שעות, כשאף אחד לא הגיע, יצא ג'יגוקו מן החדר והביא
איתו שמיכה דקה.
"אם את מתכוונת לבלות פה את הלילה לא אעצור בעדך. אף אחד לא
יחזור לפה עד הבוקר אז לא יהיה מי שיעזור לך במקומי," אמר בלי
שדרשה הסבר והניח את השמיכה לידה.
אנדראינה התעטפה בשמיכה בהיסוס, מביטה בג'יגוקו בחשדנות ואז
החזירה את מבטה אל אותה נקודה בשטיח.
".את בטוחה ש..." ניסה ג'יגוקו לשאול אותה, אך היא קטעה אותו:
"לך."
לפני שנכנס חזרה לחדר, אמר לה ג'יגוקו: "אל תהססי לבקש משהו אם
תצטרכי. לילה טוב."
היא ניסתה להתכרבל בשמיכה על השטיח, אך היא לא יכלה להירדם.
היה לה יותר מדי קר ולא נוח, חוץ מזה, גם המנורות שדלקו
במסדרון, הפריעו לעיניה אפופות קורי השינה.
לאחר מחשבה רבה שהקדישה לעניין, החליטה לאזור אומץ ולדפוק
בדלתו של ג'יגוקו.
"א... אנדראינה?" מלמל ג'יגוקו כשפתח לה את הדלת, מטושטש
ומסונוור מאור המסדרון. "מה קרה?"
"אפשר לישון בפנים?" אמרה וכמו כדי לתרץ את החלטתה הטיפשית,
הוסיפה במהירות: "ממש לא נוח במסדרון וגם קר ויש יותר מדי
אור."
"כן, כן, בבקשה..." שפשף את עיניו המסונוורות והכניס אותה לחדר
החשוך.
היא נשכבה על המיטה הריקה של קוטורו והפנתה פניה אל הקיר.
התיעוב והסלידה הרבה שחשה כלפי ג'יגוקו לא הרפו ממנה גם
כשניסתה להירדם.
עייפותה הרבה דרשה שינה, אך הצמרמורת הקפואה שחלפה בגבה בכל
פעם שנזכרה שג'יגוקו למעשה ישן במיטה הסמוכה, לא נתנה לה לעצום
את עיניה.
לבסוף גברה התשישות על היחס שלה לג'יגוקו והיא נרדמה.

"בוקר טוב, אנדי," נשמע קולה של הוקוטו לידה. היא חשה עייפה
מאוד ורק הצליחה לפלוט: "הוקוטו... חזרת?"
"לא, אנדי. רק באתי לראות מה איתך. אני רואה שבחרת לעצמך חבר
חדש."
"מי? ג'יגוקו?!" נדהמה אנדראינה, אך לא הסתובבה אל חברתה.
"העדפת לישון איתו באותו חדר מאשר לישון בחוץ," קולה של הוקוטו
נשמע כמנסה לצדק את דעתה.
"ממש הייתה לי ברירה... נסי את לישון במסדרון." סיננה
אנדראינה.
"זה לא שיש לי בעיה איתו, להפך. אני לא מסוגלת להבין למה את כל
כך נגדו," אמרה הוקוטו. "מה הוא עשה לך כבר שאת שונאת אותו כל
כך?"
"אני לא יודעת. כלום, האמת. אני פשוט מרגישה שאסור לי להיות
איתו, שיקרה לי משהו נורא אם אתקרב אליו," ענתה אנדראינה בקול
שקט. היא הרהרה בדבריה של הוקוטו. מדוע, באמת, היא שונאת כל כך
את ג'יגוקו?
"לדעתי ההתנהגות שלך אליו די רעה," העירה לה הוקוטו. "או
שתבררי מה הסיבה לשנאתך אליו, או שתבקשי ממנו סליחה ותתחילי
להתנהג אליו קצת יותר באנושיות."
"אולי את צודקת. זה באמת לא כל כך הגיוני."
"וובכן? למה את מחכה?" שאלה לפתע הוקוטו.
"מה זאת אומרת?"
"הוא כאן לידך! יש לך הזדמנות, לא?"
"הוא בטח ישן. בפעם אחרת, הוקוטו," מלמלה אנדראינה ועצמה את
עיניה, מתכוננת להירדם שנית.
"אף פעם לא מאוחר מדי לבקש סליחה, אנדי!" הרימה הוקוטו את קולה
מעט בזעם והוסיפה בקול מעט יותר כבד, שאינו שלה: "...או
לסלוח."
אנדראינה, שנבהלה מטון דיבורה וגם לא הבינה מדוע עליה לסלוח
לג'יגוקו אם לא עשה לה דבר, הסתובבה לעבר הוקוטו וכבר הכינה את
תשובתה, אך המילים פרחו מפיה כשלא ראתה מולה את הוקוטו.
היא ראתה את ג'יגוקו.

"...קומי! מה את עושה פה, יפהפיה נרדמת?! חזרי לחדר שלך!!!"
נשמעה צעקתו הכועסת של קוטורו וידו החזקה אחזה בה וטלטלה אותה,
מעירה אותה מתוך חלומה המוזר.
אנדראינה הביטה בקוטורו בתדהמה לרגע עד שקלטה כי היא עדיין
ישנה במיטתו, וקמה במבוכה, ממלמלת "סליחה" כשהיא יוצאת מן החדר
אל המסדרון המואר שאורו סימא את עיניה.
".מה זה היה צריך להביע, ג'יגוקו?!" צעק קוטורו על ג'יגוקו.
"סליחה. חשבתי שתהיה במועדון עד הבוקר והדלת שלה נתקעה, אז..."
התנצל ג'יגוקו.
"אז הכנסת אותה לפה ונתת לה לישון במיטה שלי?!" כעס קוטורו.
אנדראינה לא שמעה את תשובתו של ג'יגוקו כי נכנסה לחדרה לאחר
שחברותיה אפופות השינה פתחו לה את הדלת.
"מה קרה, אנדי?" שאלו חברותיה בדאגה, אך אנדראינה העייפה נשכבה
על מיטתה ובעיניים עצומות מלמלה:"אספר לכן בבוקר. לילה טוב."
שארית הלילה עברה עליה ללא חלומות והיא התעוררה רעננה ועליזה
למראה, אך בליבה הרהרה שוב ושוב בפשר החלום.

"אנדראינה?" נשמע קולו של ג'יגוקו מאחוריה כשמיהרה לשיעור
פירוש חלומות. היא עצרה במקומה אך לא הסתובבה אליו ורק שתקה
בציפיה לדבריו.
"אני מצטער על אתמול. באמת לא ידעתי שקוטורו יחזור מוקדם כל
כך, ו..."
"זה בסדר," אמרה בקרירות.
"אנדראינה, מה יש לך נגדי?" שאל ג'יגוקו בעלבון והפתיע את
אנדראינה בהקשר דבריו לחלומה.
"כלום," ענתה, אך הוא התקרב אליה ואמר: "אני יודע שאת שונאת
אותי, אני רק לא יודע למה. עשיתי לך משהו רע?"
"לא שזכור לי," אמרה, עדיין נמנעת מלהביט בו. "למה אתה שואל?"
הוסיפה בקול מהוסס מעט.
"כי זה נראה ככה. את לא מתייחסת אלי כשאני מנסה לדבר איתך, את
מדברת אלי כאילו אני רק גורם לך סבל ואת רוצה להיפטר ממני."
הוא נגע בפניה של אנדראינה והרים את סנטרה כך שתהיה מוכרחה
להביט בו."את אפילו לא מסתכלת עלי כשאני מדבר אליך!"
"תעזוב!!!" היא קראה בבהלה והתרחקה ממנו. פניה החווירו והיא
רעדה כולה ממגע ידו בה.
"אני גם לא יכול לגעת בך בלי שתתרחקי ממני. את פוחדת ממני? אי
פעם עשיתי לך משהו שגרם לך לשנוא אותי ככה?!" שאל בקול רועד.
אנדראינה התקרבה אליו, אך רק עקפה אותו ובהתעלמות מוחלטת הלכה
לכיוון הכיתה, כשלפתע שמעה את ג'יגוקו אומר:"בבקשה חישבי על
זה. גם אם עשיתי לך משהו, אף פעם לא מאוחר מדי לסלוח."
היא הביטה לאחור, אך הוא כבר הלך משם.
''איזו מקריות מוזרה,'' חשבה, ''קודם הוקוטו אומרת לי זאת
בחלום וכעת הוא חוזר על אותם דברים! אולי אני באמת צריכה לברר
למה אני מרגישה ככה כלפיו.''

השיעור השני היה שיעור פילוסופיה והוא התנהל באולם ההרצאות
הגדול כשכל שכבת השנה השלישית לומדת בו.
פרופסור אושימאקי, המורה לפילוסופיה, התרוצץ בין ספסלי הלימוד,
על המדרגות וליד הלוח כשהוא מרצה בהתלהבות, שומר על ערנות
תלמידיו.
"אנדי," לחשה לה חברתה לספסל, שיוקו, שהייתה גם אחת מחברותיה
לחדר, "פתק בשבילך," ודחפה את פיסת הנייר המקופלת אל ידה.
היא פתחה את הפתק בהיסוס וקראה בו.
''אני חייב שתגידי לי מה עשיתי,'' היה רשום בכתב קטן ומקושקש.
מבלי לקרוא את שם כותב הפתק, ידעה מיד מי הוא והשיבה לו: ''לא
עכשיו. שיעור פילוסופיה.''
היא העבירה את הפתק העלוב בתקווה שיעזוב אותה לנפשה, אך פתק
נוסף הגיע: ''אני בטוח שאת לא חושבת עכשיו על סוקרטס.''
''עזוב אותי לנפשי!'' כתבה לו בחזרה, ''אני בעצמי לא יודעת מה
עשית לי ותפסיק לשאול.''
בפרצוף מעט זועם קיבלה את הפתק הבא: ''אם את לא יודעת, למה את
כועסת עלי?''
''יש הבדל בין כעס לשנאה. אני שונאת אותך, ג'יגוקו!!!'' כתבה
במלוא הבוטות שיכלה, וכשהועבר אליו הפתק, אזרה אומץ והעיפה בו
מבט זועם שיבהיר לו את כוונותיה. לצערה, ראה המורה את ג'יגוקו
שקרא את הפתק, ניגש אל ג'יגוקו ודרש ממנו שימסור לידו את
הפתק.
ג'יגוקו, שידע כמו כולם שאסור להתעסק עם מורים ובמיוחד לא עם
פרופסור אושימאקי, מסר לו את הפתק בצייתנות, וקיווה שכאן יפסק
העניין.
"אכן, יש הבדל בין כעס לשנאה," אמר כשקרא את הפתק בסקרנות לדעת
מי כתב אותו, "אבל מי שונא אותך בדיוק, מר יושימוטו?"
כל התלמידים גיחכו קלות, פרט לאנדראינה וג'יגוקו הנבוכים.
"בכל אופן, אל תיתן לאף אחד סיבה לשנוא אותך, הא?" חייך
הפרופסור והשיב לו את הפתק, למזלו ולמזלה של אנדראינה.
ג'יגוקו לא החזיר לה תשובה, רק הביט בגבה המופנה אליו כשתחושה
כבדה רובצת על ליבו, בידיעתו שאין הוא מסוגל לעשות דבר כדי
לגרום לה לסלוח על מה שלכאורה לא עשה.

"אנדי!" תפסה אותה שיוקו ביציאתה מהאולם. "אני רוצה לדבר
איתך."
"מה יש, שיוקו?" הביטה בה אנדראינה במבט לא מבין.
"לא כאן," לחשה לה במסתוריות, "יותר מדי אנשים. בואי למרתף של
בית הספר."
זיכרון ישן אפף את אנדראינה כשחזרה אל המרתף השומם המואר באור
קלוש, זיכרון של הוקוטו והתעלול האחרון שעשו. חיוך קל של גיחוך
ואף געגועים עלה על שפתיה כשהביטה בצינור הראשי שעמד בפינת
החדר, כמו רומז לה לגשת אליו ולהציף שנית את כל כיתת השנה
השלישית לביולוגיה.
"אנדי, אסור לשום דבר ממה שאני אומרת לך עכשיו לצאת מפה,
בסדר?" שאלה שיוקו ומשהשיבה אנדראינה בהסכמה, לקחה שיוקו נשימה
עמוקה ואמרה: "אנדראינה, את יודעת מה זה סיאנס, נכון?"
לשמע השאלה המוזרה, קפאה אנדריאנה במקומה ולחשה: "סיאנס? דיבור
עם נשמות אבודות של אנשים שמתו."
"כן, אנדי. אני מתכננת להקים כאן סדנת סיאנס. כאן, במרתף."
אנדראינה השתתקה בבהלה למשמע דבריה.
"את לא רצינית, נכון?" מלמלה לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה.
"אני כן, באמת. מה, זה לא נשמע לך מגניב?" הביטה בה שיוקו
בחיוך.
"לא יודעת. איך בא לך הרעיון הזה?"
"ראי," התקרבה אליה שיוקו ונתנה בידה יריעת קלף קטנה ומקומטת
ששלפה מכיסה. "מצאתי את זה בספריית בית הספר, בין מדפי
הכישוף."
אנדראינה לקחה את הקלף וקראה בו. הכתב היה כתב עתיק וכמעט בלתי
מובן, אך לבסוף הצליחה לפענח אותו:

תקשורת עם נשמות אבודות

ברחבי החלל נושבות רוחות המתים, מצפות לרמז אנושי מעולמנו. אני
שמעתי זאת מנשמה אבודה כזאת.
בזמן הסיאנס שעשיתי עם חברי. כמה שלא האמנתי בדברי ההבל האלו,
נגלתה לפני נשמתה האבודה של אהובתי, זכרה לברכה. היא אמרה לי
כל זאת ושהיא ועוד אינספור הנשמות האבודות שביקום, מאוד בודדות
ומחכות כל הזמן לרגע של תקשורת ביניהן לבין בני האדם.
בקשתה האחרונה הייתה שאמשיך את מסורת הסיאנס ואעביר אותה רק
למי שאני סומך עליו באמת. אני מאמין שבין מדפי הכישוף האלה, אף
אחד פרט לתלמידים טובים במיוחד לא ימצא את הפתק הזה.
בבקשה ממי שמצא אותו, אנא, התייחס לכך ברצינות או אל תתייחס
כלל. זה חשוב לי, לנשמתה של אהובתי ולכל שאר הנשמות האבודות,
המחכות למסר כלשהוא מן העולם האנושי.

                        יומי יאמאסאקי
                                      02.05.1806
"וואו..." אנדראינה לא יכלה שלא לפלוט קריאת התפעלות...
"נכון שזה מדהים?! נוכל לדבר עם מי שחשבנו שלעולם לא נזכה
לפגוש עוד! אפילו עם הגלגולים הקודמים שלנו."
משפט זה הדליק ניצוץ בעיניה של אנדראינה והיא חייכה בשובבות
וסקרנות כילדה שזה עתה גילתה משחק חדש ומלהיב.
"אבל," נעצבה לפתע אנדראינה,"שמעתי שזה מאוד מסוכן, שאם לא
עושים זאת כמו שצריך, אפשר להיפגע."
"אל תדאגי, אנדי. נמצא ספר על זה בספרייה ונפעל לפיו. שום דבר
לא יכול לקרות מציות לספר שרק מנסה לעזור, לא?"
"זה נשמע הגיוני," אמרה אנדראינה ובליבה נרגעה מעט. שיוקו,
בניגוד להוקוטו, הייתה ידועה בתור טיפוס שלא רק מכניס אותך
לצרות, אלא גם מוציא אותך מהם ולכן בטחה בה.
"העבירי את זה למיקאמי ואני אגיד לנאוקו. אחרי כיבוי אורות
הלילה, נתגנב לספריה ונחפש ספר על סיאנס ועד מחר תהיה לנו סדנת
סיאנס בלי שאף אחד אחר ידע!" חייכה שיוקו בשביעות רצון מכושר
הארגון שלה.
"בסדר. נתראה אחרי הלימודים!" לחצה אנדראינה את ידה של שיוקו
ושתיהן חייכו חיוך שומר סוד.
"סיאנס?!" לחשה מיקאמי בתדהמה כששמעה על הסוד של אנדראינה
ושיוקו.
"ששש!!! אסור שידעו מזה!!!" השתיקה אותה אנדראינה. "תחשבי על
זה, נוכל לתקשר עם נשמות אבודות של אנשים שמתו לפני שנים רבות,
אולי אפילו לגלות מי היו הגלגולים הקודמים שלנו! זה יהיה
ענקי!"
"אני לא יודעת, אנדי..." לחשה מיקאמי. "זה מסוכן."
"גם אני חשבתי כמוך קודם, אבל אל תדאגי, נעשה את זה לפי ספר
סיאנס שנפלח מהספריה. כלום לא יוכל להשתבש!"
"טוב, אני אבוא לפגישה אחת. אבל אם משהו יקרה, זה יהיה על
מצפונך!"
"אל תדאגי," צחקקה אנדראינה בקול צלול, "לא יקרה לך דבר."

"כיבוי אורות! כולם לישון!" קרא שומר הלילה כשהוא דופק על
דלתות החדרים ומכבה את אורות המסדרון.
שיוקו כיבתה את האור, אך היא, אנדראינה, מיקאמי ונאוקו נשארו
ערות וישבו ליד הדלת, מחכות לצעדיו של שומר הלילה להיעלם.
ברגע שהיו בטוחות שהוא הלך, פתחו בזהירות את הדלת והציצו
החוצה. המסדרון היה חשוך ושקט.
"בואו!" לחשה שיוקו והן הלכו בדממה מוחלטת, נזהרות שלא לעשות
רעש, בדרך לספריית בית הספר.
הדלתות הכבדות של הספריה חרקו מעט כשנפתחו, ואנדראינה וחברותיה
עצרו את נשימתן בבהלה. לאחר שהיו בטוחות שאף אחד לא שמע זאת,
נכנסו פנימה.
מדפי העץ הכהים נראו גדולים ומפחידים יותר בחושך המוחלט ששרר
בספריה.
שיוקו לקחה ארבעה נרות נתונים בפמוטים שניצבו על שולחן
הספרנית, והדליקה אותם בגפרורים ששלפה מכיסה.
כל אחת לקחה נר ולפי הוראותיה של שיוקו התפזרו לאגפים שונים.
"מאגיה לבנה... מאגיה שחורה... פירוש חלומות..." מלמלה
אנדראינה בלחש כשעברה בעיניה על פני המדפים הארוכים, "לחשים...
מזלות... עשבי מרפא... איפה זה, בשם אלוהים?!"
היא פסעה בשקט על רצפת העץ, כשכל צעד מקים קול הדהוד קל ברחבי
הספריה השקטה, משתלב בקול צעדיהן של חברותיה.
"גילוי העתיד... גלגול נשמות... יש לי הרגשה שאני מתקרבת. או,
הנה זה! סיאנס!" מצאה אנדראינה מדף נידח ומעלה אבק ליד הקיר
ושלפה מתוכו ספר גדול בעל כריכה שחורה ודפים מוכתמים ובלויים.

היא פתחה את הספר והתבוננה בו. גל של הרגשה משונה ומצמררת עלתה
מתוכו ועטפה את אנדראינה לפני שהספיקה לקרוא בו. היא ניערה את
ראשה ומצמצה בעיניה המטושטשות כדי להיפטר מן ההרגשה והחלה
לקרוא בהתעלמות מוחלטת ממה שקרה זה עתה:
"סיאנס -
הסיאנס היא דרך לתקשר עם נשמות שנפטרו מגופן הפיזי.
לפי דברי נשמות שעולות בסיאנסים רבים, הנשמות שמופיעות או
מתגלות בסיאנס מעוניינות לתקשר עם בני אדם לא פחות מאשר בני
האדם איתן."

צמרמורת קלה עטפה אותה והיא החלה לחשוש מעט וסגרה את הספר
בדפיקה שהעלתה ענני אבק והד עמוק מקירות הספרייה.
"אנדי! מצאת משהו?" שאלה שיוקו מבעד לחריץ בין הספרים שעל המדף
ליד.
"תראי את זה," העבירה אנדראינה את הספר לשיוקו דרך החריץ.
שיוקו שרקה בהתפעלות כשקראה את הדף הראשון בספר ואמרה:"זה
חתיכת ספר זה!"
"הוא לא נראה לך מוזר קצת?" שאלה אנדראינה בחשש, אך שיוקו
הביטה בה בהפתעה: "מה יכול להיות לא מוזר בספר לסיאנס?"
"לא יודעת."
"הי, מיקאמי! נאוקו! בואו תראו את זה!" קראה שיוקו בלחישה אל
חברותיהן והן באו בריצה והביטו גם הן בספר, קוראות
בהתפעלות:"וואו!" ו-"זה ממש רציני!"
"בואו נלך, לפני שישמעו אותנו!" אמרה שיוקו והן יצאו בזהירות
מן הספריה, נזהרות בסגרן את הדלת הכבדה.
הן רצו בשקט אל חדרן ונעלו את הדלת מאחוריהן.
"חייבים למצוא מקום להחביא את הספר!" אמרה מיקאמי.
"כן, אסור שמישהו ידע שזה אצלנו או שנחטוף!" לחשה נאוקו
בבהלה.
שיוקו החביאה את הספר תחת מיטתה ואמרה: "מחר בסיום הלימודים
ניפגש במרתף בית-הספר ונתחיל."
כולן חייכו חיוך שומר סוד וציפו בקוצר רוח ליום שלמחרת.

השניות הידמו לדקות, הדקות לשעות והשעות פשוט התארכו עד אין
סוף באותו יום שלישי מותח שבו העבירו אנדראינה וחברותיה את
זמנן בלספור את השניות עד שיגיע הזמן להיכנס למרתף.
"אנדי, הגיע הזמן..." לחשה לה שיוקו ביציאתן משיעור ס"ק (סמלים
וקמעות) ואנדי הלכה אחריה כשתחושת מתח בליבה. בכל צעד שלה
הרגישה שהיא מתקרבת יותר ויותר אל עולם המתים, עולם הנשמות
האבודות. מחשבה עלתה שוב ושוב בראשה: איזה נשמה הייתה רוצה
לפגוש בסיאנס הראשון שלהן? התשובה לשאלה זו הופיעה ברגע שנכנסו
למרתף: נשמתה של אמה המנוחה.
אמה של אנדראינה נפטרה כשהייתה אנדראינה בת 3. למעשה, נודע
לאנדראינה על מותה של אמה באותו יום שחזרה ממעון הילדים, לאחר
שחלמה את אותו חלום מוזר ומפחיד, חלום שהיום אמנם כבר שכחה
אותו, אך היא יודעת שבלילות אלו, כל פעם שהיא חולמת סיוט, זהו
אותו חלום שחלמה כשהייתה במעון הילדים. הייתה לה הרגשה מוזרה
שאמרה לה, שיש לזה קשר בינה לבין נשמה אחרת. היא רק לא ידעה
ולא יכלה לתאר לעצמה איזה נשמה היא זאת.

כשהתמקמו במרתף והוציאו כמה אביזרים כולל את לוח הסיאנס שהשיגה
שיוקו (באמצעות תחבולה נוספת, כמובן), פתחה שיוקו את ספר
הסיאנס ופלטה "או-או."
"מה קרה?" שאלה מיקאמי.
"לסיאנס צריך 2 אנשים לפחות, אבל שיהיה מספר שווה של בנים
ובנות ואין לנו ממש בנים."
"כן, שמנו לב לזה," סיננה נאוקו.
"מה נעשה?" נאנחה מיקאמי בייאוש.
"יש רק דבר אחד לעשות," הביטה שיוקו באנדראינה ששתקה כל אותו
זמן, ואמרה: "אנדי, לכי תקראי לג'יגוקו מחדר המועדון של הבנים.
נצרף אותו לסיאנס."
אנדראינה שאלה בתדהמה:"שיוקו, מצטערת על חוסר הטאקט, אבל נפל
לך בורג?!"
"הוא הבן היחיד שאני סומכת עליו שלא יגלה ולא יעשה צרות!" אמרה
שיוקו בהחלטיות ומיאקמי ונאוקו הנהנו בהסכמה.
"אבל... אבל אני לא סובלת אותו," מחתה אנדראינה, אך שיוקו דחפה
אותה מפתח המרתף ופקדה:"לכי למועדון! הבאי את ג'יגוקו! ואל
תעזי לחזור בלעדיו!!!"
"למה דווקא הוא?" מלמלה אנדראינה בדרכה לחדר המועדון של הבנים,
כשהיא נועצת מבטה בקרקע. "דווקא הסייבורג המטופש הזה."
לפתע חשה תחושה קרירה כקרח עוברת בה והיא הרימה עיניה. ג'יגוקו
עמד מולה.
"אז יש לך בעיה עם סייבורגים בכלל או שזה רק איתי?" שאל
ג'יגוקו בתמימות מעושה.
"רק איתך," שיקרה.
"טוב. עכשיו אני מרגיש מיוחד," אמר בעלבון ופנה ללכת משם, אך
אנדראינה עצרה בעדו: "לא, חכה!"
ג'יגוקו הביט בה בהפתעה. הוא ציפה שהיא פשוט תיתן לו ללכת
בשקט.
"אני צריכה ממך טובה," אמרה בשקט כשהיא חושבת לעצמה: ''אלוהים,
מה אני עושה למען שיוקו.''
"מה יש?" שאל ג'יגוקו.
"אממ, זה ככה. אני ושיוקו החלטנו לעשות... אממ..." מלמלה
אנדראינה. אני באמת מספרת לו את זה? "סדנת סיאנס במרתף." כנראה
שכן.
אנדראינה: "ואנחנו צריכות בנים לזה. שיוקו אמרה לי לשאול אותך
אם אתה מוכן להצטרף." שיוקו, את כל כך חייבת לי על זה!!!
ג'יגוקו הרהר מעט ואז השיב בעוקצנות מרירה: "ואת מוכנה
ש'סייבורג מטופש' יצטרף אליכן?"
"פשוט בוא כבר!!!" צרחה אנדראינה בלי לענות על שאלתו ורצה
לכיוון המרתף כשג'יגוקו מתקשה להשיג אותה.
"הוא פה!" קראה אנדראינה לשיוקו כשנכנסה בריצה למרתף.
"אה, היי כולם!" חייך ג'יגוקו אל שיוקו ושאר הבנות שהשיבו לו
"שלום" עליז.
''זה הולך להיות הסיאנס הנורא ביותר בחיי,'' חשבה אנדראינה
בייאוש.
"היו בשקט, כולם." לחשה שיוקו כשהיא מכבה את כל האורות מסביבם
ומשאירה רק להבת נר עדינה דולקת שאורה הבהב על פני לוח הסיאנס
עטור הסימנים המוזרים, שהוצב על הרצפה.
"התרכזו," המשיכה שיוקו כשאצבעה מטיילת על פני דפי הספר
המוכתמים, "כשעושים סיאנס, צריך לנקות את הראש מכל המחשבות
השליליות ולהיזהר לא לחוש רגשות של כעס או שנאה. אנחנו לא
רוצים שמשהו ישתבש, נכון?" הישירה שיוקו מבט חם ושובב אל
אנדראינה וג'יגוקו וקרצה להם.
אנדראינה מיקדה את עיניה בלוח, מנסה להתעלם מן העקצוץ הנוראי
שעלה במצחה עם הידיעה שג'יגוקו מביט בה. היא שנאה את הרעיון
שהיא נבחרה להיות בת הזוג של ג'יגוקו לסיאנס, אך ידעה כי היא
בעלת הכוחות המיסטיים הגבוהים ביותר בקבוצה חוץ משיוקו והרי
היא מקריאה מן הספר, אז לא הייתה לה ברירה אחרת. היא נשמה עמוק
וניסתה להתרכז בדבריה של שיוקו בניסיון למחוק מתודעתה את קיומו
של חצי-האנדרואיד הארור שחלק איתה לוח סיאנס.
החדר הואפל אף יותר ואנרגיות מוזרות נשבו בחלל החדר. אנדראינה
יכלה לחוש אותן יוצאות מתוך לוח הסיאנס, אולם לא נראה כי נאוקו
ומיקאמי חשו בזה גם. היא העבירה את מבטה אל שיוקו שנראתה שקועה
בספר תוך שהיא מדקלמת משפטים בשפה עתיקה שרק היא יכלה להבין.
מעט בחשש הביטה אנדראינה לעבר ג'יגוקו כשהיא נזהרת מלהביט
בעיניו. עיניה היו מקובעות תחילה בזווית פניו כשבלי לשים לב
עוברות עיניה הכחולות והכהות להביט בשפתיו הדקות המכווצות
בתמימות של ילד שאינו מבין מה קורה סביבו, ומבטה המשיך לעלות
מעלה אל עיניו החומות-אדמוניות כמו גוון שיערו...
עיניו היו פתוחות לרווחה ונעצו את מבטן המופתע באנדראינה,
כאילו מנסה ג'יגוקו לומר לה משהו דרך מבטו בלבד, כיוון שקולו
לא ציית לו. לרגע בהתה אנדראינה בעיניו, טובעת בתוכן. המעמקים
הכהים נראו לה כל כך מרתקים פתאום. כשלפתע פרצה צעקה מגרונה
והיא נפלה אחורנית, כאילו נדחפה באלימות בידי אדם בלתי-נראה.
עיניים צהובות נעצו בה מבט חד, רודפות אותה גם כשניתקה את קשר
העין שלה עם ג'יגוקו.
היא ידעה שעיניו של ג'יגוקו לא צהובות ובטח שלא צרות ובעלות
מבט קר כל כך, אך עם זאת גם ידעה שהעיניים האלה היו שלו. המבט
הזה, הקר, הרצחני, רדף אותה גם כשניסו שלושת חברותיה לתמוך בה
ודיברו אליה במהירות בקול מבוהל, אך היא לא יכלה להבין מילה
מדבריהן עד שנגיעה קרה כקרח צמררה את זרועה, והיא חזרה לתודעתה
במהירות של שניה.
"את בסדר, אנדי?" שאל ג'יגוקו וניכר כי עיניו חזרו לקודמן וכך
גם מבטו הרך והמודאג.
אצבעותיו ליטפו בעדינות את זרועה, אולם כל שהרגישה מן הליטוף
היה זעם, כאב וגועל.
בדחייה עזה דחפה אותו אנדראינה ממנה, מפילה אותו לאחור
בתדהמה.
"אנדראינה!!!"
"מה קרה לך?!"
"הוא רק ניסה לעזור!"
היא קמה במהירות, פוסעת לעבר הדלת בהתעלמות מוחלטת מקולות
חברותיה. כעבור שניה כבר נעלמה דמותה החיוורת מעבר לדלת הכבדה,
משאירה את שלוש הבנות פעורות פה ונרעשות ואת ג'יגוקו עדיין על
הרצפה, המום מתגובתה.

החלונות המוארים קלות באור הזריחה המתקרבת חלפו על פניה של
אנדראינה כשהיא רצה במסדרונות המוחשכים, ראשה מסוחרר וכואב
וזרועה הקרה עדיין מעקצצת ממגעו של ג'יגוקו.
''למה?!'' שאלה את עצמה כשהיא עוקפת בפראות אנשי צוות בודדים
שעברו במסדרון. ''למה אני מרגישה ככה אליו?! הוא לא עשה לי
דבר! למה כואב לי כשהוא מדבר אלי, כשהוא נוגע בי?! למה אני חשה
כל כך מוטרדת ממנו?!''
כשהיא מפספסת מספר פעמים את חור המנעול בגלל ידה הרועדת, דחפה
אנדראינה לבסוף את כרטיס התלמיד שלה פנימה והתפרצה אל החדר,
זורקת את הכרטיס על השולחן ואת עצמה על המיטה, מתנשמת בכבדות
וגרונה נחנק מסיבה בלתי ברורה. עיניה שרפו וידיה ששפשפו אותן,
רק החמירו את המצב. היא נכנסה תחת השמיכה וחיבקה את הכרית שלה
כשכל גופה רועד וזיעה קרה נוטפת על מצחה, כמו אחרי שחלמה סיוט
נוסף.
היא יכלה לשמוע את חברותיה נכנסות לחדר לאחר זמן רב כשעיניה
כבר עצומות וליבה מאט מעט את קצב דפיקתו בחזה. הדיבורים ביניהן
לא היו לה מובנים, כי כבר נרדמה.

לשיעור פילוסופיה שהתנהל בשעה הראשונה איחרה אנדראינה יותר
מבדרך כלל, הפעם הראשונה שהיא נותנת לפרופסור אושימאקי לרשום
לה חיסור בלי להתווכח.
היא התיישבה באיטיות במקומה, עדיין מנומנמת כיוון שלא הספיקה
לאכול את ארוחת הבוקר.
כשהיא פותחת את הספר בעמוד המתאים, נפל פתק קטן מקופל על הדף.
קריצה קטנה משיוקו הבהירה שהיא האחראית לכך.
''עזבת אתמול בלי לומר כלום. הכל בסדר?'' היה רשום בו בכתב היד
של ג'יגוקו ולמטה הייתה הערה קטנה שנראה כי הוספה בכתב ידה
המעוטר של שיוקו: ''כולנו באמת דואגים לך, אנדי. מה קורה
איתך?''
''אני בסדר, באמת.'' רשמה אנדראינה את השקר הגדול היותר שביצעה
השנה, והעבירה את הפתק המקופל לשיוקו.
כעבור פחות מדקה קיבלה אנדראינה תשובה. ''אני יודע שאת סתם
אומרת את זה כדי שנפסיק לשאול,'' ענה לה ג'יגוקו. 'עכשיו באמת,
מה קרה?'' הוסיפה שיוקו.
''אמרתי לכם שאני בסדר!'' השיבה אנדראינה מעט יותר בעצבים
''וגם אם היה קורה משהו, היה בטוח שלא הייתי חולקת את זה איתך,
סייבורג.''
הפעם הסתובבה אנדראינה לאחור, להינות מהבעת פניו הפגועה של
ג'יגוקו כאשר יקבל את הפתק.
פיסת הנייר נחה כעת בידו של ג'יגוקו, כשאצבעותיו הדקות פותחות
את הקיפולים בזהירות. אנדראינה גיחכה בחשאי. היא ראתה את עיניו
החומות של ג'יגוקו ממצמצות בשאלה לעבר הפתק ואז הופנה מבטו
הצהוב, הקר, הרצחני, לעברה.
ראשה הסתובב כל כך מהר לצד השני עד שכמעט נפלה מן הספסל. ידיה
רעדו על משטח שולחן העץ החלק כשהקימה את עצמה על רגליה במהירות
ומלמלה בקשה לצאת החוצה, כשהיא בקושי מביטה בפרופסור אושימאקי
הנדהם.
היא לא שמעה את פשר תשובתו, אך יצאה בכל זאת מאולם ההרצאות אל
המסדרון השומם.
לא מספיקה לעשות את הצעד הראשון בדרך לחצר ביה"ס, כבר שמעה
אנדראינה צעדי ריצה מאחוריה ויד אחזה במהירות בכתפה, מעבירה בה
זרמים מכאיבים. אנדראינה נרתעה לאחור כשמבטה נתקל באחת הפעמים
הנדירות בעיניו הרכות של ג'יגוקו. ידו שהרפתה מכתפה, עברה
להחזיק בפרק ידה, אצבעותיו אוחזות בה בעדינות אך בעקשנות.
"עזוב!!!" צרחה אנדראינה וניסתה להשתחרר, אך הפעם ג'יגוקו לא
עזב את ידה ורק המשיך להביט בה במבט נעלב, כשהוא מושך את
אנדראינה אליו באיטיות.
"אני אוהב אותך," אמר ג'יגוקו בקול רך, אך עיניו המעורפלות לא
שיקפו כל צל של רגש. אנדראינה קפאה במקומה, כל גופה נשטף בגלי
קור נוראיים לשמע מילים אלו מן האדם ששנאה ביותר בכל העולם.
יותר מכך, משהו היה שונה הפעם בג'יגוקו. אנדראינה לא יכלה לחוש
עוד את הילת הגועל שסבבה כל סייבורג שראתה ואף לא יכלה לומר
בבירור אם אכן זהו מבטו הרך והעמוק של ג'יגוקו שהכירה. משהו בו
נראה מוזר, שלא מן העולם הזה, קר, חסר רגש.
"באתי לקחת אותך בחזרה," אמר ג'יגוקו בקול מוזר שאינו שלו וסגר
את המרחק ביניהם כשאצבעותיו עוזבות את ידה של אנדראינה, חולפות
על זרועה וצד גופה הרזה ועוברות לאחוז בגבה הרועד כדי למנוע את
בריחתה ממנו, כפי שציפתה לעשות.
"מעולם לא הייתי שלך!" צעקה בפניו. "התרחק ממני, יוקאי!!!"
לפתע קלטה את דבריה ונאלמה. יוקאי? הרי ידעה שג'יגוקו הוא אינו
יוקאי! הוא רק עוד סייבורג עלוב מסוג אלו שאנדראינה שנאה כל
כך! אז מדוע כינתה אותו "יוקאי" בביטחון רב כזה?
ג'יגוקו חייך חיוך מטורף, מביט-לא-מביט באנדראינה ההמומה.
"ידעת שאחזור, רייג'ין."
עיניו נפערו לפתע במבט צהוב לא-אנושי, אישונים צרים כשל חתול
נועצים בה סכינים של קור מקפיא, המפלח את גופה. אנדראינה
התקפלה באימה וכאב ידו של ג'יגוקו עדיין מונחת על גבה הרועד.
"יו... יוטה..." מילים חלפו בראשה במהירות, כמו נלחשו באוזנה
על ידי אדם מסתורי.
אנדראינה התנשמה בפראות, שיערה הבהיר נופל על פניה וסותר את
עיניה הכהות. היא הרימה מבטה אל אותן זוג עיניים צהובות קרות
כקרח, זיכרון מכאיב חוזר אליה, זיכרון של דם, סכין מבריקה לאור
הירח ורצח, הרצח שלה עצמה.
באותו רגע היא ידעה. היא זכרה את הכל. ידה הניפה את זרועו של
ג'יגוקו ממנה ובלהט בעיניה, הנחיתה סטירה על לחיו שהדהדה בכל
רחבי המסדרון.
ג'יגוקו נפל על הרצפה ועם ניתוק המבט הצהוב והקר ממנה חזרה
אליה תחושת החום בגופה,ומודעותה למה שכרגע קרה.
היא הייתה רייג'ין מהחלום. ג'יגוקו, התמים למראה, היה יוטה,
הרוצח הקר ששם קץ לחייה.
עיניה בהו בתדהמה בג'יגוקו הקם מן הרצפה ומשפשף את לחיו בכאב.

הוא היה הנשמה שהתקשרה לחלומה. בגלל זה שנאה אותו כל הזמן הזה,
בגלל זה חשה התנגדות לכל מגע שלו, מגעו של רוצחה. הידיים
המנסות ללטף ולהרגיע אותה בהווה שהחזיקו את הסכין שננעצה בליבה
בעבר.
ג'יגוקו הרים אליה את עיניו החומות והתמימות, מבולבל ממה שכרגע
קרה.
"אנדי?" מלמל בהפתעה. "מה... מה קרה כאן? אני לא יודע למה
עשיתי את כל זה."
אנדראינה צנחה על ברכיה, פוכרת את כפות ידיה הרועדות בבכי
מתפרץ. היא לא יכלה לעמוד בכל הזכרונות הישנים שחזרו אליה,
המראות המזוויעים של עיני הרוצח חסרות-הנשמה תוקעות בה מבט קר,
של הסכין המבריקה האחוזה בידו, התחושה הנוראית של חדירת הסכין
הקפואה אל גופה, פילוח הכאב בתודעתה...
ג'יגוקו זחל לעברה בשתיקה וכרך את זרועותיו סביבה. הן היו חמות
ונעימות, מנסות לעודד, אך אנדראינה חשה דקירות בכל גופה כשנגע
בה. דקירות של סכין קפואה.
היא קמה במהירות, מתנודדת מעט על מקומה באי-יציבות אך מפנה את
גבה אל ג'יגוקו בהחלטיות ורצה לעבר המעונות.
"אנדראינה! חכי!" קרא ג'יגוקו מאחוריה כשהוא מנסה להשיג אותה,
אך היא לא האטה.
אנדראינה פתחה את הדלת לחדרה ובסגרה אותה אחריה בדפיקה שמעה את
ג'יגוקו מתקרב אליה מתנשף.
היא ישבה על קצה המיטה והביטה בדלת בדממה. היא שמעה את ג'יגוקו
נאנח בייאוש ומתיישב על השטיח ליד הדלת. היא ידעה שהוא לא
יוותר ויחכה עד שתצא משם, אך לא הייתה לה כל כוונה לתת לו
להתקרב אליה שוב.

זמן רב עבר עד שנשמעו רעשים מן המנעול ושיוקו נכנסה לחדר עם
מיקאמי ונאוקו. ג'יגוקו נכנס בעקבותיהן.
"ג'יגוקו סיפר לנו הכל, אנדי," אמרה שיוקו במבט רציני
שלא-כהרגלה.
"זה הכל בגלל הסיאנס! ידעתי שמשהו לא יהיה בסדר!" רעד קולה של
מיקאמי. "תמיד אחרי סיאנס קורים דברים מוזרים!"
"לא אחרי כל סיאנס," הפנתה שיוקו את מבטה אל מיקאמי הבוכייה,
"שכחת שאסור להשתתף בסיאנס אם יש לך רגשות שנאה או כעס כלפי
מישהו בחדר?"
"נו, אז?" שאלה מיקאמי, "לא היו לנו רגשות שליליים כלפי אף אחד
מהסדנה!"
"את שוכחת את אנדראינה וג'יגוקו."
כל המבטים הופנו אליהם ושיוקו קרבה אל אנדראינה בדממה.
"אמרתי לך לסלק כל זכר לרגשות שליליים כל עוד את נמצאת בסדנה
שלנו," הנמיכה שיוקו את קולה. "למה לא אמרת כלום?! למה לא אמרת
לי שאת לא מסוגלת לעשות זאת?!"
"אני מבינה שטעיתי ואני מצטערת. אבל אני לא מבינה מה כבר קרה
בגלל הסיאנס הזה!" התרגזה אנדראינה.
שתיקה מאיימת השתררה בחדר. שיוקו פנתה לעבר מיטתה והתכופפה כדי
להוציא משהו מתחתיה. זה היה ספר הסיאנס שלקחו מהספריה.
"רשום פה שאם לא מנהלים סיאנס לפי הכללים, יכולות נשמות להיכנס
אל גוף המשתתפים, גם אם אין הם מרגישים בנוכחותן. וגם כתוב שאם
מפסיקים סיאנס בפתאומיות ובלי להיפרד כראוי מן הנשמות, הן גם
יכולות להישאר בעולם שלנו לתמיד," דקלמה שיוקו מתוך הספר.
"ואנחנו עשינו את שתי הטעויות האלה," לקחה אנדראינה נשימה
עמוקה וניסתה שלא להיכנס לפאניקה מיותרת.
"בדיוק," אמרה שיוקו כשעיניה מצטמצמות כשמבטה מופנה אל
אנדראינה. "ויש לך מושג, אנדראינה, לאיזה סוג נשמות ניסינו
לקרוא?"
"את הקראת את הטקסטים העתיקים מן הספר, שיוקו. ברור שלא הבנו
מילה!" אמרה אנדראינה את המובן מאליו.
"ניסינו לזמן את הגלגולים הקודמים של אלו שמשתתפים בסיאנס,"
השיבה שיוקו, "כלומר, את מי שאת וג'יגוקו הייתם בגלגול
הקודם."
"אז למה לא אמרת כלום?!" התרגזה אנדראינה וקמה על רגליה
כששיוקו מטיחה בה בחזרה:" זה גם מה שאני שאלתי אותך לפני
דקה!!!"
שתי הבנות השתתקו. שתי עיניים חומות בוערות נעצו באנדראינה מבט
מתלהט.
"מה שמשנה עכשיו," הפרידה ביניהן נאוקו, "זה שבאנדי ובג'יגוקו
יש עכשיו את נשמותיהם של הגלגולים הקודמים שלהם וצריך למצוא
דרך להפריד את הנשמות מגופם ולהחזיר אותן אל עולם המתים."
שיוקו נשמה עמוקות כשהיא מתיישבת על מיטתה הריקה של הוקוטו
מאחוריה, שקועה במחשבות.
"עוד סיאנס לא יעזור?" ניסה ג'יגוקו להציע, אך שיוקו הניפה ידה
בביטול כשהשיבה: "אנדראינה לא יכולה לשלוט ברגשותיה כלפיך,
ג'יגוקו. זה אומר שלעולם לא תוכלו שוב להשתתף בעוד סיאנס או
ששוב משהו ישתבש ואולי אף גרוע מכך."
"הי, שיוקו," הפנתה מיקאמי את תשומת הלב אליה כשלפתע כולם
מבחינים שהיא התעסקה בספר הסיאנס כבר כמה דקות, "אני חושבת
שמצאתי."
"מה זה?" הניחה שיוקו אצבע בין דפי הספר שאחזה מיקאמי והנמיכה
אותו מעט, כך שתוכל לקרוא את האותיות ההפוכות. כעבור שניה נחטף
הספר מידה של מיקאמי ושיוקו הייתה שקועה מיד בדפיו.
"גלגולים קודמים... נשמות שלא השלימו את משימותיהן בגלגול
הראשון חייבות להשלים אותן בגלגול שלאחריו או שלא יוכלו לעבור
אל העולם הבא. זה... זהו בדיוק!!!" קפצה שיוקו בתרועת ניצחון.
"אתם מבינים?!" פנתה שיוקו בהתלהבות אל אנדראינה וג'יגוקו. "זה
הכל תלוי בכם! הנשמות של הגלגולים הקודמים שלכם נמצאות עכשיו
בתוך גופכם, מה שאומר שעליכם מוטל להשלים את המשימות שלשמן
התגלגלו הנשמות שלכם אליכם וכך תוכלו לשחרר אותן אל עולם המתים
והנשמות שלכם בהווה יוכלו לעבור לעולם הבא במקום להמשיך
להתגלגל בעולם!!!"
מבטים המומים ננעצו בשיוקו שנראתה מרוצה מעצמה.
"זה... אממ..." מלמלה מיקאמי.
"מטורף!" השלימה נאוקו באימה.
מבטיהם של אנדראינה וג'יגוקו נפגשו שנית באותו יום והפעם
אנדראינה לא נרתעה ממבטו. היא ידעה שכל הבלאגן הזה קרה בגלל
שנאתה הבלתי ברורה אליו וששניהם באותה הצרה. לכן הבינה שכדי
לתקן הכל, היא תצטרך כנראה להתגבר על רגשות השנאה שלה.
"אבל איך נדע מהן המשימות של הנשמות שלנו?" שאל ג'יגוקו.
"פשוט מאוד," חייכה שיוקו, "מהן המשימות שלכם בעולם הזה?"
אנדראינה יכלה להבחין בסומק קל על פניו של ג'יגוקו והשפילה את
מבטה. היא לא ידעה מהי משימתה, או לפחות לא יכלה להיזכר בה
כרגע. כיצד יכלה באמת? מעולם לא חשבה על כך ברצינות לפני כן.
"אני אתן לכם זמן לחשוב," אמרה שיוקו וקמה מן המיטה, פונה
לכיוון הדלת כשנאוקו ומיקאמי בעקבותיה. "ואני מציעה לכם שתחשבו
על זה ברצינות. הנשמות של הגלגולים הקודמים שלכם תלויים בכך
וכך גם הנשמות שלכם."
הבנות נעלמו מאחורי הדלת, משאירות את אנדראינה וג'יגוקו לבדם.
בפעם הראשונה בחייה לא ביקשה אנדראינה מג'יגוקו שילך ויעזוב
אותה לנפשה. במידה מסוימת היא רצתה את נוכחותו הפעם שיעזור לה,
אולי יתן לה רמז שיזכיר לה מהי, בעצם, משימתה האחת בעולם הזה.
יד חמימה נגעה בפניה מצמררת את כל גופה בכאב. אנדראינה נרתעה
לאחור ממגעו של ג'יגוקו שרק ניסה להרגיעה מעט, כיוון שנראתה
קצת מוטרפת באותו רגע מכל הרעיונות של שיוקו.
"אנדי," לחש ג'יגוקו ברכות, "אני יודע מהי המשימה שלי. כל הזמן
הזה ידעתי."
אנדראינה הביטה בעיניו החומות-אדמוניות שנצצו לאור שקיעת השמש
מבעד לחלון.
הסייבורג הביט בה באהבה שמעולם לא זכרה כמוה, ואמר בשקט:
"מהרגע שהכרתי אותך, ידעתי שאני רוצה שתהיי שלי, שתגידי לי שאת
אוהבת אותי."
אנדראינה הביטה בו בהלם, מודעת לדבריו ועם זאת, הרבה יותר
רגועה עכשיו כשעיניו כבר לא הפכו לצהובות וקרות בכל פעם שהביטה
בהן. כשקולו רך ונעים, אמנם שוב גורם לאנדראינה לרצות לאטום את
אוזניה בכוונה, אך בכל זאת היה זה קולו של ג'יגוקו שהכירה.
היא ידעה שהתכוון לכל מילה בדבריו בכל ליבו.
"המשימה שלי היא לגרום לך להיות שלי. בגלל זה לא וויתרתי גם
כשהתייחסת אלי כאל נחות ממך, לא ראוי לתשומת ליבך. לא רציתי
להכריח אותך לעשות שום דבר, לכן רק המשכתי להשתדל, לגרום לך
לשים לב שאני מאוהב בך."
אנדראינה שתקה וניתקה את עיניה ממנו. היא חשה שלחייה עולות
באש.
"לך עכשיו," אמרה בשקט ועצמה את עיניה, מקווה לא לראות אותו
כשתפתח אותן.
ג'יגוקו התרחק ממנה, מחליט לתת לה לחשוב על מה שאמר ועל המשימה
שהוטלה עליה לבצע במקום נשמתה בגלגול הקודם שלה. הוא ידע שהיא
זקוקה לזה.
בעודה הולכת באיטיות אל חדר האוכל תהתה אנדראינה מהי משימתה,
מה תצטרך לעשות כדי לתקן את הנזק שנגרם מסיאנס לכאורה קטן
ובלתי מזיק.

בחלומה באותו לילה הייתה אנדראינה במה שנראה ככפר של אלפים,
כפי שזכרה אותו מן הספרים. היא הסתובבה לבדה בכפר השומם,
מאזינה לקולות הנהר שזרם בקרבת מקום, תוהה מדוע אין איש בכפר
בשעה כה מוקדמת. לפתע ראתה דמות גבוהה קרבה אליה.
היא עצרה במקומה, סוקרת את דמותה של האלפית היפהפיה שהתקרבה
לכיוונה, עיניה הסגולות מקובעות על אנדראינה ההמומה.
"מי את?" שאלה אנדראינה והאלפית חייכה מעט.
"את יודעת היטב מי אני," השיבה.
עיניה של אנדראינה התרחבו והיא לחשה: "רייג'ין."
האלפית הנהנה לחיוב, וסימנה לה לבוא אחריה. אנדראינה עקבה
אחריה בציות.
"עוד לא גילית את משימתך," אמרה רייג'ין כשהיא לוקחת אותה מחוץ
לכפר, עמוק אל תוך יער מוצל, שאור הירח רק בקושי חדר דרך צמרות
העצים אל אדמתו, "אז אני אעזור לך. אני יודעת מהי משימתי."
אנדראינה התכוונה לשאול, אך מבטה של רייג'ין אמר לה שתגלה הכל
בקרוב ושכדאי שתהיה סבלנית.
קרחת יער קטנה נגלתה לפניהן ואורו של הירח קיבל כעת הזדמנות
לתת גוון כסוף לעלים שרבצו על הקרקע, נעים מעט ברוח הקרירה
שנשבה.
"יוטה היה יוקאי שהכרתי," התחילה רייג'ין לספר כשמבטה מרוכז
באנדראינה. "ידעתי כי הוא מאוהב בי קשות, כולם בכפר דיברו על
כך, אך פשוט לא רציתי אותו. הוא לא היה כמוני, ולא הסכים להבין
שאיני מתרועעת עם טיפוסים מסוגו." שיערה הבהיר התנפנף קלות
ברוח, צבעו החום מקבל גוון תכול-כסוף מאורו של הירח.
אנדראינה שתקה והקשיבה להמשך הסיפור של רייג'ין: "הוא לא יכל
היה לעמוד בהחלטתי ולא כיבד את רצונותי. הפתרון האחרון שמצא
היה לעשותי שלו או שלא אהיה יותר עם איש מלבדו לעולם.
"כאן," החזירה רייג'ין את מבטה אל סביבת היער, "הוא רצח אותי.
המשפט האחרון שאמר לפני ששלף מולי את הסכין היה שהדבר האחרון
שהוא רוצה לעשות, זה לגרום לי להיות שלו. ובגלל שלא הסכמתי
לכך, ובכן, הוא עשה את מה שעשה לי."
אנדראינה זעה באי-נוחות. האם גם ג'יגוקו, בדומה ליוטה, רוצה כל
כך שתהיה שלו, עד כדי כך שירצח גם אותה?
''לא,'' ביטלה אנדראינה את המחשבה הזאת, ''הוא לא כזה. ג'יגוקו
לעולם לא יפגע בי.''
"נשמתו של יוטה התגלגלה אל גופו של הסייבורג הצעיר. אני
צודקת?" פנתה אליה רייג'ין. "ג'יגוקו, אם אינני טועה."
אנדראינה הנהנה. רייג'ין הבינה ופנתה לאחור כדי לחזור אל הכפר,
אך לפני שהתחילה ללכת הוסיפה: "את יודעת, האלפים מכפרי הם
נקמניים ביותר. חונכנו מלידה לנקום את רצח בני משפחתנו
וחברינו, נקמת דם. מעולם לא הכרתי את בני משפחתי. אני מניחה
שכולם מתו לפני שנים."
"גם המשפחה שלי," אמרה בשקט אנדראינה.
"אני יודעת. בגלל זה, אנדראינה, את היחידה שמסוגלת לעשות זאת
בשבילי."
"לעשות מה?" אנדראינה שאלה כשהסתובבה אל רייג'ין שהביטה בה
מעבר לכתפה.
"נקמי את דמנו," ביקשה רייג'ין ואנדראינה הבינה מקולה שזה חשוב
לה מאוד. "הרגי את מי שהרג אותך, כשעוד היית במקומי."
"להרוג את יוטה?" הופתעה אנדראינה. "איך אעשה זאת?! הוא בוודאי
מת לפני שנים רבות!"
"אמת," אמרה רייג'ין, "אבל נשמתו התגלגלה אל גופו של
הסייבורג."
"ג'יגוקו?" שאלה אנדראינה בקול חלש, "כלומר... את רוצה ש..."
"זאת הדרך היחידה לשחרר את נשמתי ממך, אנדראינה, ולתת לנשמתך
לעבור לעולם הבא בלי גלגולים נוספים," אמרה רייג'ין והסיתה את
מבטה ממנה. "אך תצטרכי קודם לעזור לג'יגוקו למלא את משימתו של
יוטה. את לא רוצה שנשמתו של יוטה תמשיך להסתובב בעולמכם לתמיד,
נכון?"
"אבל רייג'ין!!!" קראה אנדראינה. "חכי רגע! אני לא יכולה לעשות
זאת!!!"
רייג'ין חייכה לעצמה ואמרה:"היית צריכה לומר זאת לפני שהתחלת
לעשות סיאנס."

עיניה של אנדראינה נפתחו לפתע בבהלה כשהיא מגלה שכל גופה רועד
וקפוא מזיעה שהצטננה על עורה.
היא קמה במהירות ולקחה בגדים יבשים מן הארון ודחפה משהו שלקחה
מתחת לכרית שלה אל תוך כיס בגדה, כשהיא מועדת בריצתה החוצה מן
החדר לעבר המקלחות. דבריה של רייג'ין התגלגלו שוב ושוב בראשה
והיא לא הפסיקה לנסות להדחיק את המחשבה הנוראית, המכאיבה, של
מה שמוטל עליה לעשות כדי לשחרר את נשמתה של רייג'ין ולהבטיח את
מעבר נשמתה שלה לאחר מותה אל העולם הבא. באחורי מחשבתה היא
ידעה מה עליה לעשות וזה אף הטריד אותה יותר ממה שהיה עליה
לעשות כדי לעזור לג'יגוקו למלא את משימותיהם שלו ושל יוטה. אך
לכך, לעומת זאת, הקדישה מחשבה מרובה בעוד היא מתרחצת בזריזות,
לא מודעת לעובדה שישנה עד שעה כל כך מאוחרת למרות שנרדמה מוקדם
ושעוד מעט עתיד להסתיים יום הלימודים ממילא.
היא רצה במסדרונות ביה"ס, מנסה להיזכר לאיזה שיעור היא צריכה
להיכנס כעת.
לבסוף התפרצה אל כיתת האם שלה, מפריעה למהלך שיעור הספרות
שהתנהל בלעדיה.
"אה... היי. מצטערת," מלמלה במהירות כשהיא תופסת את מקומה
בפינת הכיתה, היכן שתמיד נהגה לשבת עם הוקוטו ולשוחח בלחישות
במהלך השיעורים. דקירה קטנה של געגועים להוקוטו תקפה אותה לרגע
כשנזכרה בכך.
לאחר שיעור ספרות, בו ניסתה להתרכז ככל האפשר בחומר הלימוד
במקום להכאיב לעצמה במחשבות על משימתה, נשמע צלצול הפעמון
שסימן את סוף יום הלימודים, והכיתה התרוקנה במהירות כשתלמידיה
ממהרים לחדר המועדון או למעונות.
"ג'יגוקו?" הביטה אנדראינה בסייבורג שלא שם לב לפנייתה ויצא מן
הכיתה כשעיניו לא מרוכזות בדבר. ניכר היה שגם עליו עבר לילה לא
קל ושגם ראשו מלא מחשבות.
"חכה!" אנדראינה קמה במהירות ורצה אחריו אל חצר ביה"ס, שם עצר
ג'יגוקו כדי לאפשר לה להשיגו.
החצר הייתה שקטה וריקה מתלמידים. הייתה זו שוב שעת שקיעה כמו
בפעם האחרונה שדיברו ועיניו של ג'יגוקו שוב נצצו בגוון אדמוני
כשיערו כשהביט בה בחיוך.
"גם את חלמת שפגשת בגלגול הקודם שלך?" שאל ואנדראינה הנהנה
במבט מופתע.
"יוטה דיבר אלי," אמר ג'יגוקו כשעיניו הופנו אל עבר השקיעה.
"הוא אהב את רייג'ין מאוד, כמו שאני אוהב אותך עכשיו, אבל הוא
לא היה יכול לסבול את העובדה שהיא לא רצתה בו."
"אז הוא רצח אותה," השלימה אנדראינה בשקט.
רוח חמימה של לפני עונת הקיץ חלפה על פניהם, מעיפה את העלים
הבודדים שהיו לרגליהם על הקרקע כמו בתגובה לדממה המעיקה ששררה
ביניהם. שניהם ידעו, כנראה, מה עליהם לעשות ומה עומד לקרות, אך
שניהם העדיפו לדחות זאת עד כמה שאפשר.
קולה של רייג'ין כמו נשמע חלושות באוזנה של אנדראינה, מציק לה,
אומר כי הגיע הזמן ושתסיים עם זה כבר. אבל אנדראינה לא רצתה
לעשות זאת. היא ידעה כי הסכין שרובצת שם, בכיסה, תצטרך בשלב
מסוים של היום להינעץ בליבו של ג'יגוקו, לא משנה מה. ידיה
החיוורות יצטרכו לנקום את דמה של רייג'ין ואת דמה שלה שאפילו
עוד לא נשפך, על ידי שיכוסו בדמו של הנער העדין, הסייבורג, שרק
רוצה באהבתה של אנדראינה.
"ג'יגוקו," אנדראינה בלעה את רוקה באומץ כשידה הרועדת אוחזת
בסכין הקרה שבתוך כיסה, "אני יודעת מהי משימתי."
"אני יודע את משימתך גם," השיב ג'יגוקו בקדרות.
"אבל יש משהו..." התחילה אנדראינה לומר.
"תגידי לכולם שתקפתי אותך," קטע אותה ג'יגוקו.
"לפני זה אני חייבת לומר לך ש..."
"זה ייחשב לך כהגנה עצמית."
"ג'יגוקו!!!"
ג'יגוקו השתתק לשמע קריאתה הנואשת של אנדראינה להקשיב לדבריה.
"כן אנדי?" שאל ג'יגוקו, והפעם חיכה בדממה לתשובה.
אנדראינה הידקה את אחיזתה בסכין שבכיסה וקרבה אל ג'יגוקו
כשהחיוורון בפניה נותן את מקומו לסומק שפרח בלחייה.
"אני רוצה שתדע, שלמרות מה שאני עומדת לעשות..." התחילה מחדש
את המשפט שלא זכתה לסיים מקודם, "אני..."
עיניה הכחולות הביטו ישירות בעיניו הנוצצות של ג'יגוקו כשהייתה
כמעט צמודה לגופו, למרות הצמרמורות הקרות שאחזו בה. היא ידעה
שזה כבר מזמן לא באשמתו של ג'יגוקו.
"אני אוהבת אותך." אמרה אנדראינה בשקט ודמעות זעירות עלו
בעיניה כשעשתה זאת, בידיעה שאין עוד מה שיעכב אותה מלבצע את
משימתה שלה, עכשיו מכשעזרה לג'יגוקו למלא את משימתו.
"אני אוהב אותך גם, אנדי!" חייך ג'יגוקו את החיוך המאושר ביותר
שראתה אנדראינה על פניו עד היום, כשהוא מרגיש את נטל משימתו
היחידה יורד מליבו. ידו עלתה כדי ללטף את פניה של אהובתו בפעם
האחרונה.
מששחררה כל רגש עצור, שחררה אנדראינה גם את דמעותיה והן זלגו
בחופשיות על לחייה הלוהטות כשקרבה אל פניו של ג'יגוקו, שפתיה
מלטפות את שלו בעדינות עד שנצמדו לנשיקה, שהלכה והתארכה ככל
שיכלו שני הצעירים להאריך אותה. אבל אנדראינה ידעה שלא נותר לה
עוד זמן וכי נשמתה של רייג'ין תכעס אם תתעכב.
כשהיא עדיין צמודה אל ג'יגוקו בנשיקתם, שלפה ידה של אנדראינה
את הסכין המבריקה מכיסה, אצבעותיה רועדות ואת הדקירות שחשה
ממגעו של ג'יגוקו בכל פעם, החליפו דקירות חזקות אף יותר בליבה,
כעת כשידעה כי אין ברירה אחרת ושלבסוף עליה להרוג את ג'יגוקו.
שפתיהם נפרדו באיטיות, ג'יגוקו חש עדיין את הטעם המתוק של
שפתיה של אנדראינה על שלו.
"אנדראינה..." לחש בכאב, כעת יודע מה עומד לקרות.
"מה?" שאלה אנדראינה גם היא בלחש שלא לתת לרגע המדהים והיקר כל
כך לעבור.
"כשתתקעי בי את הסכין, השתדלי לעשות את זה מהר הפעם," אמר
בחיוך עצוב, ידו עדיין מלטפת קלות את לחיה הלוהטת והרטובה
מדמעות של אנדראינה. "אני לא רוצה לגסוס כמו רייג'ין."
"אל תדאג," צחקה-בכתה אנדראינה כשליבה כואב כעת מאי פעם, "אני
לא אתן לך לסבול."
ג'יגוקו הנהן ועצם את עיניו, מצפה לבאות.
ידה של אנדראינה התרוממה כמעט ללא רצונה של בעליה, אוחזת חזק
בסכין שהבריקה בגוון כתום מאור השמש השוקעת שפגע בה. במהירות
רבה ממה שיכולה העין להבחין, ננעצה הסכין עמוק בליבו של
ג'יגוקו, שסבל בשקט את כאבי התופת ואת הדם שפרץ מגופו כאשר
התקפל על האדמה, יודע כי השיג את מטרתו וכי עכשיו אין כבר מה
לעשות נגד המוות.
עיניה של אנדראינה נשארו פקוחות רק כדי לוודא שסיימה את משימתה
כראוי ואז סומאו בידי הדמעות שפרצו מהן בבכי נוראי ומכאיב,
ששוב גרם לה ליפול אל ברכיה.
היא ידעה שכעת נשמותיהם של רייג'ין ויוטה חוזרות אל עולם המתים
ונשמתו של ג'יגוקו זוכה להגיע אל העולם שמעבר, אל המקום שכל
נשמה מטוהרת ממחויבויות זוכה להגיע אליו.
היא גם ידעה שנשמתה שלה, בבוא הזמן, תזכה להגיע לשם וכך תוכל
להיות עם ג'יגוקו לנצח בעולם הבא, ללא שום רגשות שנאה אליו,
בלי חובות לנשמות של גלגולים קודמים שלהם ואולי אף תוכל להרגיש
אליו רגשות אהבה אמיתיים וכנים, כפי שתמיד רצתה לחוש כלפי
מישהו.
"ניפגש בעולם הבא, ג'יגוקו שלי," לחשה אנדראינה כשליטפה את
לחיו הקרה של ג'יגוקו, מוחה ממנה את הדמעות הבודדות שעוד זלגו
מעיניו העצומות.

אנדראינה לא ידעה כיצד תסביר כל זאת להוקוטו כשייפגשו בדרום.
היכן עליה להתחיל?
היא ישבה בדממה בכיתה הריקה מתלמידים. הכאב בליבה מאז רצחה את
ג'יגוקו עדיין לא עבר, למרות שעברו כמה שבועות מאז. היא נאנחה
בעצב מהול בתקווה כשחשבה שעשתה כל זאת לטובה ובכל מקרה תפגוש
בו שוב כשיגיע תורה לעבור לעולם הבא. היא ידעה זאת. לא סתם
למדה 10 שנים בבית הספר למיסטיקה.
אנדראינה הכניסה את ספריה לתאה שבמסדרון והמשיכה הלאה לעבר
המעונות. היא לא ידעה מה תגיד לג'יגוקו בעולם הבא כשתצטרך
להודות בפניו שווידוי האהבה שלה לא היה אמיתי.
אם היא לא התכוונה כשאמרה לו שהיא אוהבת אותו, האם גם לנשיקה
לא התכוונה באמת?
היא לא ידעה, לא הבינה מדוע עשתה זאת.
היא לא ידעה האם היה זה בכלל חלק מן המשימה שלה.
אבל דבר אחד אנדראינה ידעה לבטח - היא לא תעז לבוא לעוד סיאנס
אחד בחייה.