לא ראוייה לכתר,
לא לשרביט.
אני אישה קטנה מדי
בעולם רחב ידיים,
הולכת בגאווה,
עוצמת עיניים.
ליצן חצר,
נושא כלים
כבודם נשאר
חיים מתים.
ולי
חלון שבור מהצריח
וכל אשר אביט בו
נהפך לפיח.

לא מלכתך, לא שפחתך,
הסר נא את טבעת המלוכה.
קח אהבתך,
לא ראוייה לכתר
מילותיי ריקות הן,
רק שקר.

בשמלה לבנה מוכתמת
על-יד מזרקה,
פה ישבת מלכי צפרדע,
פה אהבנו בחוזקה.
המים פה כמוני
מסתובבים סביב עצמם.
יודעים את כל סודותיי,
את כל שקריי,
את מכאוביי.
ולי
כבר אין מקום להסתתר
וכל אשר אביט בו
יישבר.

לא מלכתך, לא שפחתך,
הסר נא את טבעת המלוכה.
קח אהבתך,
לא ראוייה לכתר
מילותיי ריקות הן,
רק שקר.

נמרח את הפודרה הלבנה מפניי,
דם כחול נהפך לשחור נהפך לאדום מדיי,
קח ידיי,
הצמד אליי,
ברח כל עוד כדאי
וכדאי.
על כסא מרופד אשב ללא תזוזת עפעף
כי אדע לא נותר בי עוד רגש,
הנה בא מבשר הבשורה
לצעוק -
שש - בש.


לא מלכתך, לא שפחתך,
הסר נא את טבעת המלוכה.
קח אהבתך,
לא ראוייה לכתר
מילותיי ריקות הן,
רק שקר.