איפה אותה ילדה עם שן חסרה בחיוך.
איפה הנערה עם הברק בעיניים, שנשתקפה אלי מהמראה רק אתמול...
והיכן הסקרנות והחלומות?

נעלמת. דוהה מיום ליום ואין איש מבחין.
ואין איש שומע איך נושר הסומק מלחייך ונוטף בקול עמום לרצפה.
אני כאן, על כל גודלי בכל קולי. אבל מזמן כבר הלכתי לעולם
משלי. תלויה על חבל, על קו התפר בין השפיות לשיגעון העמוק.
מקיאה את השיגרה. כואבת את שאבד ותוהה איך הגעתי לכן ומתי זה
קרה.
רוח רפאים, נפש חולה במצב זועק. מי יושיט לי יד כעת? מי יצילני
מהסוף של התחלת הטירוף.

אני
באמת
לא
מסוגלת
לשאת
עוד
מהקיים.