אור הירח נשפך דרך החלון, טיפות אחרונות של טל
יורדות אל עבר האדמה, והצללים הולכים ומתקצרים,
עד אשר השמש תתחיל להכחידם.

נופל פעם אחר פעם אל תוך בורות של אור,
אשר בתוכם נדחקים כל כך הרבה פנים מנסות ליצור רשת,
רשת של מילים כדי ללכוד את מה שעוד לא נהרס.

שמות אשר שכחתי ולא אזכור עוד לעולם
נתלים על גבי הכוכבים, מתרחקים ממני כמה שרק אפשר,
וכך גם אנשים רבים אשר הכרתי, אין לי עוד אפשרות לאחוז בהם.

וחלומות ניטעים בתוך נפשי, מרחיקים כל רמז להיגיון,
אשר כבר מזמן נהפך להיות חלק נפרד מעולמי.
נטיפי אבק נישאים בתוך אשמורות עיניי, קורים של חיבה
עוטפים את שארית נפשי ההזויה, מונעים ממנה להיעלם.

פנים שקולות של מלאכים, צחוקן הבלתי
נראה של פיות. תנועת כנפיהם של דרקונים, ומלמול
עתיק של קוסמים, נמוגים אל תוך הלילה
כל פעם מחדש.

ואני פעם אחר פעם מנסה לגמוע מאור הירח כדי
להגיע אליו, אך בורות רבים מדי מכסים את דרכי,
מנסים למנוע את קיומו של כל דבר אשר אינו הם,
רק כי בדרכי הפחד הם הולכים!

פיות משחקות בינות עצי הסיגלון אשר בעיר,
ולפרקונים מפרקים את אותן שדרות העיר, כי היא בוערת
בלהבות הקודש של המלאכים הנוראיים מכולם,
וכובש זעיר מסתכל דרך חור בקיר, מכין את כנפיו.

אור הירח נישפך בנהרות כסופים דרך החלון,
מזמין אותי לנסות ליתפוס אותו שוב, אך בלי חלומותי.
צחוק מריר עולה מגרון של גמד אשר עובד בכיבשן לידי,
ואני מרים עוד כוסית לכבוד מי שהלך.

וחלומות ניטעים בתוך נפשי, מרחיקים כל רמז להיגיון
אשר כבר מזמן נהפך להיות חלק נפרד מעולמי.
נטיפי אבק נישאים בתוך שמורות עיניי, קורים של חיבה
עוטפים את שארית נפשי ההזויה, מונעים ממנה להיעלם.