השבוע הראשון של חודש סיון בכיתה ג' באמצע שנות החמישים. אני
חוזר הביתה לבית הדו-קומתי הקטן שבסוף רחוב זמנהוף בתל- אביב.
מחר חגיגת שבועות בביה"ס. אמא בטח תכין לי סל ביכורים וזר של
אספרגוס ופרחים.
אמא לא בבית, אבל אבא כן. הוא שוכב במיטה בבגדים. התריס סגור.
החדר חשוך. זה לא קורה בדרך כלל בשעות הללו.
החברים קוראים לי החוצה. יחד איתם אני מטפס על עץ הגויאבה הענק
שבחצר הסמוכה.
אחרי כמה זמן נפתח תריס העץ הגדול של ביתנו. רק ראשו של אבא
בחלון. עייף. מבקש שקט.
אני מרגיש שמשהו כאן לא בסדר, אבל, החברים ועץ הגויאבה קוראים
לי להמשיך.
אבא יוצא החוצה. הוא עומד לצאת מהחצר.
כמה הוא גדול.
אני רץ אליו. כמו מנסה לעצור אותו שלא יילך. מה קורה כאן?
אבא מחבק אותי. כמה הוא גדול.
שוב אני מרגיש שמשהו שונה מתמיד. למה הוא מחבק? מתי הוא חיבק
אותי לאחרונה?
"תגיד לאמא שהלכתי לד"ר גולדהאמר"
אבא הולך לקופת חולים זמנהוף. רק מרחק של שלושה בתים מביתנו.
אבא רופא. קופת חולים זמנהוף היא מקום עבודתו. בנין גדול שחולש
על כל הסביבה.
הוא הולך לאט.
עכשיו הפסקה בזכרון. כמה זמן עבר עד שאמא באה הביתה?
"אבא אמר שהוא הלך לד"ר גולדהאמר"
אמא מניחה את החבילות בחופזה ורצה (כן רצה!) לקופת חולים
זמנהוף.
משהו קורה כאן. למה היא רצה?
אחר כך הסתבר שהוא עוד הספיק להגיד לד"ר גולדהאמר "שלום"
וצנח.
זהו.
עכשיו אני בגילו.
ועדיין אני רץ אליו כל יום ומנסה לעצור אותו לפני שיצא מהחצר.
שלא יילך לד"ר גולדהאמר.