נולדתי ביום שני.
אני זוכר את החדר הלבן מסביב. פתחתי את העיניים לאט לאט, מנסה
להתרגל לאור.
אומרים שרופאים נוהגים לת מכה לתינוקות שנולדים בטוסיק , שיבכו
ויראו שהם בריאים.
אני לא קיבלתי שום מכה, אבל לא רציתי לקחת סיכון שאני אחטוף
אחת לכן הסתובבתי אל הרופא ואמרתי לו :"הי. אני בסדר".
הוא הסתכל עלי כמה שניות, בוחן את גופי בדקדקנות ואמר:" יופי.
אני שמח לשמוע." מעבר לקיר הזכוכית ראיתי את אבא ואמא מנופפים
אלי לשלום.
נופפתי חזרה.
"אנחנו נצטרך לבצע עכשיו כמה בדיקות קטנות, כדי לבדוק
ש..אמ..שאתה בסדר." אמר הרופא.
"אין בעיה." אמרתי. "אפשר רק לקבל משהו לכסות את זה?, בכל זאת,
אנשים מסתכלים..."
"אה, כן, כמובן." אמר אחד הרופאים שעמדו בצד השני והושיט לי
מגבת.
"תודה."
התיישבתי על קצה המיטה וראיתי את דן, אחי, צופה בי בעיניים
פעורות דרך קיר הזכוכית.
"אפשר להתחיל?"
הרופא היה לבוש בחליפה כתומה אטימה לכל דבר שגדול יותר
ממיקרונית של משהו.הוא דיבר לתוך מיקרופון קטן בקסדה שלו ואני
שמעתי אותו דרך רמקול קטן שהוצב על השולחן מולי.
"בהחלט." אמרתי.כל החוטים האלה שהיו מחוברים אלי לא ממש עזרו
לי להרגיש בנוח, אבל הם היו מאוד דקים והודבקו בכזו זהירות שלא
היה לי נעים לבקש להוריד אותם.
"שמך?"
"מיקי."
"איפה אתה גר?"
"לופטוק 71."
"שם אב?"
"דוד"
"שם אם?"
"קירה."
"אחים?"
"אחד. דן, בן 10."
"מה היתה המגמה שלך בתיכון?"
"פיסיקה."
"מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"
חשבתי הפעם מעט יותר. "אמ, אני חושב שזה היה שלט גדול שהיה
רשום עליו 'כאן יהיו משרדי חברת הביטוח קוז'אק'..."
"אוקי. זה מספיק להפעם. דימיטרי כאן יעביר אותך כמה בדיקות
קטנות לראות שאתה בריא פיסית ואם הכל יהיה בסדר תוך יומיים
שלושה נוכל לשחרר אותך הביתה." הוא אמר.
"תודה רבה." אמרתי.
"תפתח ת'פה." אמר מי שהיה כנראה דימיטרי.
וכאן התחיל יומי הראשון על פני האדמה. שוב.

במשך שלושת הימים הבאים שכבתיבמיטה גדולה ולבנה בחדר שהיה רק
שלי בבית החולים.
הפגישה עם ההורים היתה מאוד מרגשת.גם את דן נורא שמחתי
לראות.רק קרן לא באה.
שאלתי את אמא איפה היא, והיא רק נדה בראשה ואמרה "היא לא רצתה
לבוא, מיקי."
בסופשבוע כבר הייתי בבית.נכנסתי הביתה וכל החברה היו שם. התקרה
היתה מלאה בבלונים וכולם חיבקו ונישקו אותי.חיפשתי את קרן
מסביב כל הזמן.אבל היא לא הגיעה.
במשך כל הזמן הזה, צוותי צילום של הטלויזיה ועיתונאים כירכרו
מסביב, מנסים לתפוס עוד תמונה, מנסים לגרום לי להגיד משהו
שניתן יהיה לצטט. מדי פעם זרקתי להם משהו, כי למען האמת זה די
הלהיב אותי להיות מפורסם פתאום.
בסוף המסיבה שהיתה לכבודי, התיישבתי, ראשי מסוחרר קצת, והבחנתי
העיתון שהיה זרוק על השולחן בצד. במשך כל הזמן עד עכשיו לא יצא
לי לקרוא עיתון בכלל. זה היה עיתון מיום שלישי, ובעמוד הראשי
היתה התמונה שלי, טיפה מטושטשת ומעליה כותרת "השיבוט האנושי
הראשון". התחלתי לקרוא.
היה שם הכל, כנראה היו להם תחקירנים ממש טובים. כל קורות החיים
שלי, המקצוע של אבא, הציונים שלי בתיכון, קרן החברה שלי,
והתאונה.
נהרגתי בתאונה הזו ביום ראשון בלילה.
זה היה אחרי שבועיים שהייתי בריב נוראי עם קרן.אני שוב הייתי
לא בסדר והיא שוב נפגעה מזה.והיא צדקה, כמובן, אבל אני הייתי
מלא חשיבות עצמי וגאה מדי בשביל להודות שטעיתי, כמו שתמיד קרה
כשרבנו.באותו יום ראשון יצאתי עם כמה חברים, אכלנו שתינו.
שתינו עוד קצת. לפנות בוקר הגעתי הביתה, אחרי שהסיעו אותי,
וראיתי שקרן השאירה לי הודעה.היא אמרה שהיא מתגעגעת והיא
מצטערת על מה שקרה והיא רוצה לראות אותי וכשאגיע הביתה שאצלצל
אליה. לא חיכיתי שניה. צלצלתי ודיברתי איתה. התברר שהיא ישבה
וחיכתה לטלפון ממני עד אז, המדהימה הזו, ואמרה לי שמחר על
הבוקר אנחנו צריכים להיפגש. הודעתי לה שאני מגיע אליה עכשיו
ואף אחד לא יעצור אותי.
לקחתי את האוטו וטסתי אליה, לא רוצה להפסיד אף רגע של להיות
איתה. בירידה מהכביש הראשי איבדתי שליטה, ירדתי מהכביש,
התהפכתי ונכנסתי בפיגום בניין. הייתי בלי חגורה וההגה ריסק לי
את בית החזה.הלב, אמרו לי,פשוט התפוצץ כמו בלון מהמכה ונהרגתי
במקום.
3 שעות אחר כך גילו אותי שוטרים. 5 שעות אחר כך הודיעו לאבא
ואמא.קרן, היה כתוב בעיתון, הרגישה שמשהו קרה עוד בזמן שישבה
וחיכתה לי.
ובזה זה היה יכול להיגמר, אבל אבא ואמא לא היו מוכנים לזה
ככה.הם הגידו עתירה ואחרי שלוש שנים הצליחו לקבל אישור מבית
המשפט לשבט אותי מחדש. להחזיר להם את הבן ההרוג. מיד אחר כך
התחילו לפתח אותי מחדש, במעין אינקובטור מיוחד שנבנה בשביל
זה.
הכל היה ניסיוני כזה, וראשוני.מיפו לי כל מיני דברים בDNA ואת
מבנה המוח, כדי לנסות לשחזר גם את הזיכרון.לאט לאט התפתחתי,
כמו עובר, מגיע בסוף ל"בשלות" כמו שהם קראו לזה.
וביום שני, כמו שאמרתי, נולדתי. מחדש.

"אהלן." אמרתי.
"שלום." אמרה קרן, קולה עמום מעט בטלפון.
שתקנו קצת.
"מה שלומך?" שאלתי.
"אני בסדר. יש לי עבודה חדשה."
"באמת? מה את עושה?"
"אני עובדת במשרד הפנים. הרבה ניירת וכאלה."
"ואת מרוצה שם?"
"זה רק זמני, עד שאני אמצא משהו יותר טוב."
שתקנו עוד קצת.
"אני רוצה להיפגש." אמרתי.
"אני לא בטוחה."
"באמת קרן..."
"לא, לא, מיקי. זה לא זה. חבל שנמשיך סתם את.."
"למה נמשיך סתם? איזה סתם? תני לי לדבר איתך. מה קורה?"
"בסדר. " שמעתי אותה חורקת שיניים. "חבוא אלי מחר בערב, טוב?"
"למה מחר? למה לא עכשיו?"
"לא לא.די מיקי. ותסע בזהירות"
"בסדר."
"ביי."
"...ביי."

אנשים לא משתנים הרבה אחרי שלוש שנים, אבל אבא ואמא נראו לי
הרבה יותר מבוגרים פתאום. אמא לא הפסיקה להחזיק ולחבק אותי בכל
פעם שעברתי. אבא חייך בשבוע אחד יותר ממה שראיתי אותו מחייך
בכל חיי הקודמים.קרן נשארה יפה ושבירה למבט כמעט כמו מתי
שעזבתי.
ישבנו אצלה, שיתנו והיא הביאה את העוגיות שידעה שאני אוהב, עם
השני ביסקויטים שבניהם שוקולד.הפרדתי את הבסקויטים וליקקתי את
השוקולד מבפנים ואז חיברתי את הביסקויטים בחזרה ואכלתי אותם.
קרן ישבה והסתכלה עלי. "אתה אפילו אוכל כמוהו."
אמרה, מחייכת חיוך דק.
"מה זאת אומרת 'כמוהו'?" שאלתי, מנגב טיפה שוקולד מהסנטר.
"לא משנה. לא משנה." היא אמרה.
נפגשנו לפני שלוש שנים, או אולי לפני 6 שנים, תלוי איך מסתכלים
על זה.דן היה בן ארבע ואני לקחתי אותו לפארק הירקון. היינו שם
איזה שעתיים ואז הלכנו חזרה לאוטו. נתתי לדן את המפתחות של
האוטו שישחק איתם קצת בדרך ועצרתי ליד חנות ראווה של איזה חנות
לראות דיסק חדש שיצא. בזמן שהסתכלתי, דן השתעמם והתחיל לחרות
עם המפתחות על אוטו שחנה ליד החנות.הרגשתי כל כך לא נעים.
השארתי פתק לבעל האוטו עם השם ומספר הטלפון שלי, עם התנצלות
וכל זה. ולמחרת קרן התקשרה, והשיחה שלנו לקחה 4 שעות. זה היה
פשוט מדהים.
"אבל למה לא?" שאלתי "למה?"
"אני לא רוצה." אמרה קרן "זה נגמר. אני לא רוצה לחזור לזה."
"את יודעת שאני אוהב אותך ואני יודע שאת אוהבת אותי, אז למה?"
"זה לא..."
"את מרגישה תחושות אשמה בגלל התאונה? זה הקטע?"
"זה בכלל לא הקטע!" עכשיו היא כבר כעסה. "אין לי שום רגשי אשמה
ואף פעם לא היו לי! אתה זה שנהגת אחרי שיצאת ואתה זה וטסת
בכביש כמו מטורף ולא אני!"
"קרן, תרגעי."
"אל תגיד לי מה לעשות!" היא התחילה לבכות, התיישבה על הספה,
מחבקת את עצמה, העיניים ממוקדות איפשהו בצד.
"קרן..." התקרבתי אליה "תקשיבי..."
"אתה יודע שלא יצאתי עם אף אחד מאז התאונה? אתה יודע?" היא
הסתכלה עלי "הרגשתי שזהו. ה'אחד ויחיד' שלי איננו. ואם לא יהיה
לי את מיקי שלי לא יהיה לי אף אחד.ישבתי בבית כל הזמן. למדתי ,
עבדתי, העיקר לא לחשוב עליך ולא להתגעגע. יש לך איזשהו מושג מה
עברתי?"
"זה נגמר," ניסיתי לחבק אותה "עכשיו אני כאן. חזרתי. אני..."
"זה לא אתה!" היא צעקה עלי, הודפת, "אתה לא הוא! אתה לא מיקי
שלי! אתה מישהו אחר שיצא ממכונת שכפול מטומטמת."
"אני אני." אמרתי.
"לא, אתה לא. אתה נראה כמוהו, אתה חושב כמוהו, אתה אוכל עוגיות
כמוהו, אתה הכל כמוהו. אבל אתה לא הוא, אתה רק כמוהו. ואני לא
רוצה כמוהו, אני רוצה אותו."
"אני בדיוק אותו דבר. אותו דבר." לחשתי.
"אז למה אני לא מרגישה את מה שהרגשתי כשהייתי איתו?"
"אולי תפסיקי להגיד 'איתו', ו'הוא' כל הזמן? זה אני, לכל
ה..."
"אני מצטערת," היא בכתה "אני מצטערת. מיקי אני מצטערת."
"קרן."
"תלך בבקשה."
"קרן, תקשיבי..."
לא רוצה." עמדתי, לא יודע מה לעשות, איך להגיע אליה. "תלך כבר.
בבקשה."
אז הלכתי.

"אז איך ההרגשה?"
אף פעם לא ידעתי שהאורות באולפן טלויזיה כל כך חזקים.ושהוא כל
כך קטן. תמיד על המסך הם תראים הרבה יותר גדולים משום מה.
לא היה לי מושג כמה אנשים מסתכלים בנו עכשיו, אבל היה לי ברור
שהרבה, וזה היה נראה לי מעט מוזר לחשבו על זה שאני יושב שם,
מאופר (!) וכל האנשים האלה מסתכלים עלי בזמן שאני בעצמי לא
יודע איך אני נראה. או מה להגיד...
"ההרגשה של מה?" שאלתי.
"להיות השכפול האנושי הראשוני. אתה זוכר את חייך הקודמים?"
"אה.. כן. לא שכפלו פשוט את הדי.אן.אי שלי, אלא גם עשו מיפוי
מוח, כי הוא לא נפגע בתאונה, כמעט. 95 אחוז ממה שהיה במיקי
הישן מבחינת זיכרון קיים בי גם היום."
"אתה חושב שבעקבות מה שקרה איתך יהיו עוד הרבה שיכפולים כאלה
בעתיד?"
זהירות! שאלה מסוכנת! "אני מעדיף לא להכנס לכל תהליך ההחלטות
הזה..."
"אתה אבל שמח על מה שעשו לך?"
"כן, בודאי. זה נהדר להיות חי שוב." חייכתי.
"אני חייב לשאול, ראית איזה אור או משהו כזה? כלומר כשנהרגת?"
"אמ..לא. למעשה הדבר האחרון שאני זוכר זה איזה שלט ענקי שהיה
תלוי עם בניין בצד השני של הכביש הראשי, אחרי זה הכל מעורפל."
"אני מבין."
"למרות שזה לא ממש קשור." אמרתי. האורות האלה מחממים! "כלומר,
סך הכל עם מישהו
ראה אורות, זה המיקי הישן שראה או לא ראה את האורות. ואם הוא
ראה זה היה כשהוא
כבר לא היה בגוף שלו, או משהו כזה. אני לא מבין הרבה בקטעים
האלה, אתה יודע."
"כלומר, יש מיקי ישן ויש מיקי חדש. זה בעצם לא אותו מיקי."
"לא לא לא!" רק זה חסר לי "זה אותו מיקי. אני פשוט מתייחס לזה
כאילו לקחתי הפסקה של כמה שנים."
"הפסקה מהחיים?"
"כן, משהו כזה."


עברו שבועיים. קרן לא התקשרה אלי. חברות שלה אמרו לי שהיא
נקרעת, ולי לא היה את האומץ להתקשר.עד איזה יום שהשאירה לי
הודעה על זה שהיא רוצה לדבר איתי. משהו על געגועים שקורעים
אותה. היא שתקה איזה עשר שניות בסוף ההודעה, ואז ניתקה.התקשרתי
והיא לא היתה.
התחלתי להשלים פערים. נרשמתי מחדש לאוניברסיטה, חתמתי על חוזה
עם הוצאת ספרים
להוציא ספר על מה שעברתי, הוזמנתי להרבה כנסים מדעיים, מפגשיים
פוליטייים (?), ומסיבות טובות לאללה. אפילו הציעו לי להשתתף
בפרסומות למכונות צילום. אמרתי לא.
ואז הגיע יום ראשון, ואבא ואמא נכנסו אלי לחדר עם עוגה.
"מה זה?"
"מזל טוב!" הם צעקו.
"מה?"
"יש לך יומולדת, מתוק שלי." אמרה אמא.
"אני רק בן חודש, מה את..."
"היומולדת הישן" תיקן אבא "זוכר?"
"היום השמיני לאוקטובר?" איך שכחתי? שכחתי את יום ההולדת של
עצמי. איזה מפגר.

מאוחר יותר צלצלתי לצחי, ותומר וכולם והזמנתי אותם למסיבה על
חשבוני.הייתי רצוי בכל מועדון העיר , ממש בלי יוצא מהכלל
ויכולתי להרשות לעצמי. יצאנו כולם והשתגענו עד לפנות בוקר. לא
הרשתי לאף אחד לשתות. מאז התאונה, כולם ידעו שמי שיוצא איתי,לא
שותה. זה היה הכלל.
בשתיים לפנות בוקר הגעתי הביתה.היתה לי הודעה מקרן.
"מזל טוב.אני מקווה שאתה מרגיש טוב. אוהבת."
התקשרתי אליה.אפילו לא שמתי לב לשעה. רק כששמעתי כמה היא
מנומנמת, נזכרתי.
"קרן, זה מיקי."
"אה.. כן..?"
"אני...אני מצטער, לא משתי לב לשעה ו..."
"זה בסדר, זה בסדר, לא ישנתי." שקרנית.
"הכל בסדר?"
"כן... אני חושבת."
"קרן, קרן, קרן. בבקשה, בתור מתנת יום הולדת, בואי נחזור."
"מיקי, הסברתי לך, אני לא מרגישה שאתה..."
"אז למה התקשרת להגיד לי מזל טוב? למה? אני הרי לא נולדתי באמת
היום, לא?"
"מיקי..."
"וגם אם אני מישהו אחר, לא הגיע הזמן להגבר על מיקי הישן
ולהמשיך הלאה?"
"..."
"ואם מי לא יותר מתאים מאשר מישהו שהוא בדיוק אותו דבר כמו
מיקי הישן."
"מיקי, אני באמת רוצה, אני..."
"אז למה אנחנו מחכים."
שתיקה.
חיכיתי .
"בוא הנה כבר." היא אמרה. "לעזאזל, בוא הנה. חיכיתי כל כך הרבה
זמן. אני רוצה
שתבוא הנה עכשיו."

בשעה שלוש בבוקר הכביש ריק.נסעתי עם חלון קצת פתוח, הרוח
מתפרצת על השיער שלי.
אני רוצה להתחתן איתה.זהו, אני סגור על זה.אין מה לדבר בכלל.
בלעדיה כל הלחיות מחדש הזה לא שווה כלום.אני רוצה לתעורר לידה
כל בוקר.
הפרדס ליד הכביש הראשי טס לי בחלון.אני אביא לה ארוחת בוקר
למיטה כל יום. ויהיו לנו אלף ילדים.
בחיים לא הייתי כל כך שמח.בשניהם.
בצד הכביש ראיתי את בניין ענק, ובקצה למעלה בלטו ממנו האותיות
"קוז'אק - חברה
לביטוח".אז הם סיימו את הבניה בסוף.
עכשיו הייתי צריך לפנות ימינה. פתאום שמתי לב שאני נוסע מהר
מדי. העפתי מבט על הלוח.
התחלתי להאט, אבל זה לא היה מספיק. הייתי מהיר מדי, והסיבוב
היה חד מדי, ניסיתי לשמור על כיוון אבל הרכב עף מהכביש.
האדמה התקרבה אלי בחלון במהירות.
קרן, חשבתי.