השמש עוד לא זרחה, והיא כבר יושבת על המרפסת, כוס קפה ביד אחת
ועיתון ביד השנייה, מנסה לקרוא מה כבר השתנה בעולם ב7 שעות בהן
ישנה.. היא אוהבת את הרגעים הקטנים האלה של הבוקר, הם שקטים
ואישיים רק לה, אך הצעדים שנשמעים בבית מעידים על כך שגם הוא
קם, והמבט העייף שמציץ עליה מאחורי דלת הזכוכית לא נותן לה
לשכוח את העובדה שהיום זה היום האחרון, היום היא תספר לו...
סוף סוף! חודשיים תמימים היא מחכה לזה!

הוא מכין לעצמו קפה ומתיישב לידה, היא שונאת שהוא עושה את זה,
היא מרגישה כאילו הוא פולש לה לפרטיות, הם גרים ביחד כבר 7
חודשים, זה לא מספיק "ביחד" בשבילו? למה הוא צריך להיכנס לה
בין הרגליים גם כשהיא מנסה לשבת בשקט, לקרוא עיתון ולבלות קצת
זמן עם עצמה? הנוכחות שלו בלתי נסבלת מבחינתה. היא מחייכת אליו
חיוך מאולץ, יורדת מן הערסל עליו שכבה, והולכת על הדק לכיוון
הכניסה לבית, משערת בליבה שגם הפעם הוא מביט אחריה, סקרן מדוע
נוכחותו כ"כ מרגיזה אותה...

השעה כבר שמונה, והיא מייבשת תלתלים בלונדינים, אוספת אותם
לתוך קוקו ואורזת את עצמה בטרנינג וגופייה, היא רוצה עוד
להספיק לרוץ היום לפני שהיא נוסעת לאוניברסיטה, היא לא מפסיקה
לחשוב על מה שדניאל סיפרה לה אתמול בהפסקת צהריים...

היא מתבוננת בדמותה בראי, בעודה קולעת לעצמה צמה שחורה ארוכה,
תוהה מתי הפך ללגיטימי שהיא תתנהג אליו בכזה יחס מזלזל והוא
ימשיך לסבול זאת, עמוק בלב היא מתפללת שהוא יהיה זה שייסיים את
הקשר, וכמה שיותר מהר, כי במובנים שלה הקשר הזה מזמן הפך נמאס
ונמרח, אבל קשה לה לגמור אותו, הדבר האחרון שהיא רוצה זה לפגוע
בו... הוא נתן כ"כ הרבה מעצמו, והשקיע הכל בשביל שזה יצליח. אך
מעל לחודשיים שהיא סובלת, והעובדה שהיא נשארת בקשר שגורם לה
סבל רק מתוך רצון "לא לפגוע" נראית לה מיותרת לחלוטין...

היא לא בטוחה איך היא תספר לו, כבר הרבה זמן שהוא ישן אצלה או
היא אצלו, אבל דירה משותפת הם טרם מצאו, דניאל אמרה שהדירה שבה
היא גרה עם רן פשוט מדהימה, עם פרדס ממול, ומרפסת מעץ שמשקיפה
על תכלת אינסופית... היא הוסיפה ואמרה שלהערכתה בקרוב הדירה
תחפש בעלים חדשים, כי הרי ורן עומדים להיפרד, והוא לא יוכל
להרשות לעצמו להחזיק את הדירה הזו לבד... אבל כבר חודשיים שהיא
אומרת שנגמר לה ממנו, למה היא לא מסיימת את זה?
למען האמת, זה דיי מפחיד אותה, הרי דניאל ורן היו חברים 3 שנים
לפני שהם עברו לגור יחד, ופתאום, אחרי כ"כ מעט זמן שהם גרים
יחד היא מבינה שהיא בעצם לא אוהבת אותו? איך זה ייתכן? מה אם
זה יקרה גם לה? מפחידה אותה עד מוות העובדה שהאהבה אינה
אינסופית, וגם יומה להיגמר יגיע מתישהו...

היא אמרה לו שבהפסקת הצהריים שלו עליהם לדבר, היא תארוז
מזוודה, תגיד לו שהיא עוזבת, שזו לא אשמתו פשוט נגמר לה... היא
תרים לו את האגו קצת ותוסיף שהוא אדם מדהים, ותמיד היווה
ויהווה חלק מהחיים שלה, פשוט שכרגע מאוד מתאים לה "לבד" ועל
הגדרת "החבר" שהייתה תפורה עליו עד עכשיו, הוא ייאלץ לוותר
לטובת הגדרה מחודשת- "ידיד"...

היא מכינה לו ארוחת צהריים מיוחדת, בסופה היא תעלה את הרעיון
שיעברו לגור יחד, ותציע שמחר ייסעו לבדוק את דירה מדהימה,
שמקורות מהימנים טוענים שתתפנה בקרוב...

היא לא יכלה לסבול עד כמה פגעה בו, איך הוא לא הרגיש? כבר
חודשיים שהמצב בניהם רופף, איך הוא לא חש שזה עומד להיגמר? היא
הכינה אותו כ"כ יפה להכל, הסבירה לו לפרטי פרטים למה בעצם זה
נגמר, הוא היה כ"כ חזק לאורך כל השיחה.. רק כאשר היא יצאה עם
המזוודה מהדלת היא שמעה אותו נשבר בפנים... והכל נשבר איתו, גם
אצלה בפנים, כמעט ארבע שנים של ביחד... פתאום הכל הופך להיות
כ"כ לבד...

דפיקות על הדלת... הוא מקווה שזו היא, אולי היא התחרטה? אולי
היא הבינה שאסור להם להיפרד? שהוא אוהב אותה... יותר ממה שהוא
אוהב את עצמו ואת המשפחה שלו ביחד... שהוא לא יודע מאיפה יהיו
לו הכוחות לתת לה ללכת...
הוא פותח את הדלת, ומהצד השני עומדים שני אנשים, בחור עם שער
שחור קצר ובחורה עם תלתלים בלונדיינים, הם טוענים שדניאל שלחה
אותם לבוא לראות את הדירה למקרה שהם רוצים לבוא להשכיר...
ושהם בדיוק עומדים לעבור לגור יחד, אז הם רוצים לראות האם זה
הולך להיות ביתם החדש... הם נראים כ"כ מאושרים יחד...

הוא בוהה בהם בעיניים מזוגגות, ועם כל הכאב שבו הוא מבין שכראה
ככה זה עובד, בכל מקום שנגמרת אהבה אחת, מתחילה אחת אחרת...