עצב רועם שורר בנפשי המלנכולית מזה חודשים, אילולא היית שם
בשולי הדרך הסלולה בליבי לא הייתי קיים עוד.
ואילו לא הייתי רואה בעיניי רוחי את זיו פנייך, לא הייתי ממשיך
להתעורר לשמש הקופחת בכל בוקר.
נפשי המכלה את עצמה במעגלים אין-סופיים, ליבי אשר נדקר פעם אחר
פעם אלפי פעמים.
רצוני,חלומי,תקוותי, אשר נרמסו על ידי האגרוף האימתני של העצב
והיגון.
נקודה של אור בחדרי ליבי, שנעה ממקום למקום כדי לא להכבות, לא
לשקוט.
נקודת אור, שאין לה מנוס מהחושך השורר והמתפרס.
זהו עניין של זמן כמו כל מחלה סופנית, מחלה חשוכת כל מרפא.
היגון שמחלחל לכל נקב, משמיד כל העומד בדרכו.
אהבתי קמלה לנוכח האפילה שבליבי, רוחי נשברה לאלפי רסיסים.
הדבר היחיד שנשאר בחזקתי היא המודעות.
המודעות לכך שאת קיימת, שאת כאן על אותו כדור שאני חי בו.
הרוטינה הקבועה, למוות וחיים, כך הרוטינה המתבקשת שלי מיגון
לעצב.
עוד כמה דמעות אשפוך?
עוד כמה רגעים של אושר חמקמק אחוש?
כמו ניצוד אני נס על נפשי, נס למרות שנקבע מר גורלי.
נס מהעבר אל עתיד שלא יבוא, אל הווה חסר תכלית. |