כשאני מנסה להיזכר בו, הדבר הראשון שאני רואה הוא העיניים. הן
היו כחולות ותמיד היה בהן חיוך שובב.
ילד שמח, ילד שלעולם לא גדל, ולעולם לא יגדל עוד.
השמחה שלו, האנרגיה שלו, כמה בטוחה חשתי כשחיבק אותי, וכמה
תמיד סמכתי עליו שיהיה לצידי...
עד היום אני זוכרת איך הוא החזיק לי את היד כשפחדתי.
הילד הזה, שמעולם לא קיבל אותי כאדם בוגר, חיפש עננים דרך
החלון, דבר שלא ידעתי מעולם...
גם אני חיפשתי עננים, אבל מעולם לא אמרתי לו על כך מילה.
חששתי שישוב לחשוב אותי לילדה.
כמה עצוב לגלות שרק אחרי שאבדת גיליתי שבסופו של דבר, שנינו
הינו ילדים שניסו לתפוס עננים.
היום, כשאני תופסת ענן, בוהות בי העיניים הכחולות שלך, ולי לא
נותר אלא לבכות ולחייך...