מי לא חווה את החופש והשמחה שאתה לבד, אין איש בעולם שיגיד לך
מה לעשות ואת מי לראות.
לאט לאט הכיף שהיה לך נהפך להיות עצבות, חופשי זה לגמרי לבד,
אבל חופשי זה גם כאב.
אין את מי לראות, כבר נמאס לך לעשות אותו דבר פעם אחרי פעם ואז
נוחת לך הבום... אתה לא חופשי, אתה בודד.
אחרי כמה ימים של רחמים עצמיים אתה מנסה להבין איך זה קרה
דווקא לך? ואחריה באה ההשלמה שזה קרה, השאלה היא איך יוצאים
מזה?
אי-אפשר לצאת מזה, הדיכאון ממכר כי הוא מוביל לרחמים עצמאים.
ובואו נודה, אין יותר כיף בעולם מלרחם על עצמך על שטויות.
ולאט אך בטוח, במקום לנסות לצאת מן הבדידות, אתה מחזק אותה ע"י
התמכרות לרחמים הקטנים, להקלות הנפשיות שאתה יוצר, מילים חסרות
תוכן ויכולת אמיתית לעזור נשמעות פתאום - כה מבטיחות וכה מפתות
שאתה מתמכר לכל צליל והברה שלהם.
פתאום הדיכאון נראה מאחוריך, המילים עזרו, אני בריא!!!
אדם חדש יצא על העולם, חזק יותר נפשית, אדם טוב יותר.
פתאום החיים נראים שונים, הכל טוב, אנשים שמחים, השמיים כחולים
ופתאום אתה מבין חלק מהשירים ברדיו.
"אני יותר חזק מן הבדידות," אתה אומר לעצמך כשאתה קצת לבד
ומרגיש לא בטוב, "אני ניצחתי אותה פעם אחת, אנצח בשנית,"
השאננות בשיאה.
אתה יודע למה אי אפשר לנצח את הבדידות? כי איך אפשר לנצח משהו
שלא רואים אלא רק מרגישים? איך תלחם ברגש?
לאט לאט היא זוחלת חזרה לנפש שלך, כמו גנב בלילה היא פורצת את
חומות ההגנה, הבלתי קיימות, המגנות על הדבר היקר בעולם: היא
פורצת את החומות שמגנות על הנפש.
ההתקפים חזקים יותר, הבדידות קשה יותר וכואבת יותר.
האינסטינקט הראשון הוא לחזור לאותן מילים קסומות שעזרו כל-כך
בפעם הראשונה, אך כשהמילים מתנפצות כמו גל על החוף אתה מבין
שאפילו רחמים עצמיים לא יעזרו, אלא להפך, רק ידרדרו אותך יותר
ויותר.
ועכשיו, עכשיו מה? מה עכשיו? אתה שואל את עצמך במשך תקופה
מסויימת.
מאמין, או יותר נכון מתפלל שהזמן יעשה את שלו, יחליש אותה,
יגרום להם ללכת, אבל זמן לא מרפא הכל.
זמן לא מרפה נפש חולה, לא יציבה ופגועה. זמן לא יכול להבריח את
הבדידות, להפך, ככל שהוא עובר יותר הוא מחזק אותה, כולא אותך
ואותה בטנגו לא נגמר של יאוש וסבל.
לאט לאט אתה לא מי שהיית פעם, אתה לא רואה החוצה יותר אלא ממקד
את כל האנרגיות הנותרות שבך פנימה.
אין יותר אנשים אחרים, הליכה רגילה ברחוב הומה אדם אתה רואה רק
את הגועל שנדבק באנשים, אתה מזהה את הבדידות שלך באנשים
אחרים.
הכפפות יורדות, בבדידות נלחמים ע"י שדים, והשדים רק מחכים
להכנס ולעשות לך שמות בנפש.
בשלב זה, התמוטטות עצבים היא המונח המדויק, אתה מאבד כל
פרופורציות במלחמה, אתה מחריב את הגוף שלך ע"י אי אלו חומרים
חיצוניים והרסניים, איש איש ונשקו שלו: סמים, אלכוהול, סיגריות
ואפילו קפה, הכל מתקבל.
אומרים שלאדם רגיל אין את יצר ההשמדה העצמית, אז אתה בוחר
להשמיד אחרים.
מחברים אתה מתרחק, מתייחס אליהם בבוז ובתיעוב, בנות נהפכות
להיות מטרד ותו לא, משפחה היא מעמסה וכל מה שקורה בחוץ מעניין
אותך כמו המדד לצרכן של בליז בשנת 2004.
את המלחמה הזאת אתה לא תנצח, אי אפשר פה לשים סגרים ולעצור
מבוקשים.
פה אתה צריך לשלם את הקורבן, הדרך היחידה להוריד את הבדידות
מהגב שלך הוא לקבור את הנפש עמוק ורחוק.
אתה יושב וחושב איפה המקום הכי עמוק בגוף שלך,איפה הם לא
יחפשו...
המקום המושלם נמצא, השכל.
אומרים שבגוף האדם ישנה מלחמה בלתי פוסקת בין הנפש לשכל,
להגיון.
היא לא תחפש אותה שם, אתה מרגיע את עצמך.
אתה פונה לשכל שיקבל את אויבו הותיק וישמור עליו מפני אלו
שרוצים למוטט אותו ולהחריב אותך.
"אין לי בעיה," הוא אומר "אבל... רק עם היא תבטיח לא לחזור."
מה זאת אומרת שהיא לא תחזור? אתה שואל אותו.
"היא שלי עכשיו, אני אגן עליה אבל היא תישאר פה לנצח, אתה לא
תרגיש יותר, לא תדע מה זאת אהבה או רגש מינורי אחר שקיים.
מעכשיו אני אגיד לך הכל.
לא תרגיש, אלא תנתח כל מצב בלי שום רגש, תהיה קר כקרח.
אני אשלוט בך, אתה תראה יותר, תשמע יותר ותדע יותר אבל לא
תרגיש בכלל.
אתה שלי, זה התנאי שלי."
מכיוון שאתה יודע שהשכל הוא המעוז האחרון, בלית ברירה אתה
מסכים.
הצלת את עצמך, מכרת את נשמתך.
עברו המון שנים ואתה רוצה אותה חזרה.
ועכשיו מה? מה עכשיו?