לא ציפיתי שהערב שלי יסתיים ככה, לא ציפיתי להרגשה הזאת,
לצמרמורת הנוראית הזאת שמציפה את הגוף שלי. היא לא נותנת לו
מנוחה, אני לא מצליחה להרגיע את עצמי, ממה שראיתי, ממה שזה גרם
לי להרגיש. מהמחשבות שזה גרם לי לחשוב, מהפחדים שזה הביא לי
והנורא מכל, התחושה של הלבד, עמוק בלב, במראה של המבט שלה,
הדרך שבה היא הלכה, התנועות גוף שלה...במה שהיא שידרה...
זה התחיל כעוד סתם ערב, "בגללך הוא במצב הזה", הם צעקו לי בפעם
המיליון, "את לא יכולה להיות נורמלית?!","למה את אף פעם לא לא
עוזרת, לא עושה משהו מועיל?!", "למה את כזאת אגואיסטית?!", "את
חושבת לפעמים?!", כן אמא, כן אבא, כן משפחה יקרה שלי, אני
חושבת, ולא לפעמים. אם לתקן את עצמי, לפעמים אני מרגישה שאני
חושבת יותר מידי.
נמאס לי, לא רציתי לשמוע יותר נאומים מפגרים, או שיחות
אינפנטיליות שבסופו של דבר מגיעות לאותו מקום, צעקות, והרבה
מהן. לא התחשק לי לסיים את הערב בקינוח המתוק של הדמעות, אפילו
שכבר כמה זמן, אני לא מצליחה לבכות.
אני לא אשמה בזה שהוא שוכב עכשיו בבית חולים, מחובר לאין סוף
מכשירים, שעוזרים לו לנשום, לישון, לאכול, אני לא יכולה לדמיין
את זה אפילו, אני כל כך מפחדת מבתי חולים, לא מהמוות עצמו, רק
מהתחושה שהם משדרים, מהקור שיש בהם, מהעניין הגדול שעושים
מהמוות, שנמצא שם בכל מקום, מחכה, מחכה לקחת עוד קורבן...
בקיצור, החלטתי לצאת החוצה, להירגע, לנשום.
חשבתי לעצמי, "מה הדרך הכי טובה להירגע?!", וישר עלתה לי לראש
הליכה, ללכת, לשמוע את הקול של הצעדים שלי על המדרכה השקטה,
לשמוע את עצמי חושבת, את הנשימות הלא מסודרת של הריאות שלי, את
הפעימות הבלתי נפסקות של הלב.
קראתי לה, אנחנו תמיד הולכות ביחד, נקרא לה דפנה, אפילו שלא
באמת קוראים לה ככה, אבל לפי דעתי זה שם שמתאים לה.
"מה חדש אצלך?"
"הרבה דברים, אני יודעת, סבא שלי בבית..."
"באסה, אבל אל תדאגי, יהיה בסדר...זה..."
"כן, אני מקווה, טוב לא משנה, מה חדש אצלך?"
"לא יודעת, אני מרגישה שזה מה שטוב..."
השיחות הרגילות שלי ושל דפנה, אני אוהבת לדבר עם חברות שלי, הן
גורמות לי להרגיש טוב, להרגיש לא לבד. זאת הייתה עוד אחת
מהשיחות האלה שאנחנו מתעדכנות כל פעם שאנחנו נפגשות, מה שקורה
המון.
אנחנו מסוגלות למלא חלל של שעות בדיבורים וצחוקים.
הלכנו לנו בשקט בכביש העוקף, וצחקנו מידי פעם כשהיא חיברה
בטעות שלושה אנשים וחשבה שהם פרה...
אבל אז, עקפנו אישה, היא נראתה רגילה מאחורה, לבושה בסטייל ישן
כזה, בגדים ישנים, נראית כאילו לבשו אותם פעם אחת יותר מידי.
תספורת קצרה ולא מסודרת, עושה ספורט חשבתי לעצמי, כמו כולם
בערך, בכביש...
הלכנו יותר מהר ממנה, היא הלכה אפילו, אפשר להגיד לאט, ממש
לאט.
היא דיברה לעגלה, הייתי בטוחה שיש שם תינוק. אני אוהבת
תינוקות, הם כל כך קטנים ותמימים, כל כך לומדים בכל שנייה
שלהם, אפשר לראות דרך העיניים שלהם שכל שנייה הם מגלים משהו
חדש, כל כך קל לשמח אותם.
הסתובבתי אחורה, "דפנה, אין שם תינוק", אמרתי בהתחלה בלי להיות
בטוחה שמה שאני אומרת ושאני סתם טועה.
"מה זאת אומרת אין שם תינוק", היא שאלה...
"אני אומרת לך, הסתובבתי לבהות בתינוק חמוד, אבל אין שם שום
תינוק"
"בטח לא ראית טוב"
"לא, אני בטוחה שראיתי טוב, חכי אני מסתובבת עוד פעם... אין שם
תינוק, רק שמיכה, אני אומרת לך, אין שם תינוק", הצמרמורת
התחילה
"בטח את מדמיינת, בואי פשוט נלך יותר מהר, אל תסתכלי אחורה"
"טוב, צודקת, אבל זה מפחיד" הגברנו את הקצב, הלכנו נורא מהר,
כמעט רצנו אפילו, שתינו ברחנו ממשהו, ממשהו שהיה באותה אישה,
ממשהו שלא ידענו מהוא ואני עדיין לא מבינה.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על העגלה הריקה, זה הדבר הכי מפחיד
בעולם לראות עגלה כזאת, היה שם הכל, היו צעצועים, היה הקבוב
חצי מלא, והייתה שמיכה, בצבע אפרסק, היא נראתה כל כך רכה,
כאילו לפני רגע ממש תינוק התכרבל לו בחום בתוך השמיכה וניסה
למצוא תנוחה להירדם לחלומות התמימים שלו, תנוחה כדי לנוח לפני
שהוא ילמד עוד מיליון דברים על העולם המסובך הזה.
לא הבנתי למה מישהי הולכת באמצע הכביש העוקף עם התינוק שלה,
הייתה רק בעיה אחת, לא היה שם תינוק!
הייתה לי צמרמורת, צמרמורת נוראית, למה היא הלכה שם עם עגלה
ריקה, מה קרה לתינוק?! איפה הוא?! היה בכלל תינוק?! בשביל מה
כל הדברים?! למה היא הלכה כל כך מוזר?!
לא הבנתי כלום, מיליון שאלות עלו לי לראש... מיליון דברים,
נושאים, שאלות, עובדות, מחשבות, פחדים...
"אההה... דפנה, אני לא יכולה, אני אומרת לך לא היה שם תינוק!",
כמעט צעקתי בסוף
"תהיי בשקט היא תשמע אותך"
"מה אכפת לי, אני חושבת שהיא שמה לב שחסר לה משהו בעגלה"
"טוב את יודעת מה?! את רוצה לחכות ולראות אותה עוברת ולראות
שטעית?!"
"כן! ואת תראי שאין שם תינוק"
"טוב"
"טוב, בואי נשב ונחכה שהיא תעבור, אבל תסתכלי טוב"
"סבבה"
התיישבנו, התחלנו לדבר על הירח, על השמיים, על הכל, לצחוק
ולחייך, שזה לא יראה מוזר מדי.
היא התקרבה, לאט, בצעדים מפחדים, כאילו פחדה מההמשך, פחדה
מהעתיד, פחדה מעצמה. היה לה מבט של חוסר אונים שעיניים, של
אשמה, של יסוריי מצפון, של פחד, של כאב, מבט מבולבל, מבט
שהפחיד אותי...
היא התקרבה, בצעדים כל-כך לא בטוחים בעצמה, וכמו שאמרתי העגלה
הייתה ריקה, עכשיו הייתי בטוחה בזה וגם דפנה האמינה לי... היא
ראתה שצדקתי...
היא התרחקה חמישה מטרים מאיתנו בערך, דחפה את העגלה, בעצבים,
קדימה, הסתכלה למעלה, על הירח המלא, הרימה ידיים, אמרה משהו,
לקחה את העגלה, סובבה ואתה, חזרה, והמשיכה ללכת, לאט, לאט, עם
אותו מבט...
לא יכולתי לדבר, הסתכלתי עליה בזמן שהיא התרחקה, הסתכלתי על
העגלה, ועל דפנה...
לא ריאתי אותה יותר, אבל הצמרמורת עדיין לא עוברת, ואני כבר
בבית, עדיין לא מבינה מה ראיתי...
כל כך הרבה דברים יכלו לקרות, אולי היא איבדה שת התינוק שלה,
או שאולי הוא אף פעם לא היה קיים, אולי היא רוצה תינוק?! אולי
קרה לו משהו?! אולי היא עשתה לו משהו?! אולי היא רבה עם
מישהו?!
כל כך הרבה דברים יכולים לפגוע בבן אדם, כל כך הרבה דברים...
היא נראתה כל כך לבד, לבד עם עצמה, עם המחשבות עם הייסורי
מצפון שלה... הירח המלא לא עזר לי במיוחד, הרגשתי בתוך סרט
אימה זול, כאילו משהו הולך לקרות, כאילו האישה הזאת היא לא
סתם, קרה לה
אני עדיין מפחדת, המחשבות עדיין לא עוזבות לי את הראש, אני
רוצה להבין, לדעת, שזה סתם הדימיון המפותח שלי, שכלום לא באמת
שקרה... שהאישה, היא סתם עוד אישה, ושהתינוק, איזה תינוק?!
אבל אני לא יכולה, אני מרגישה, שמשהו קרה...