יורד במדרגות המובילות ל...
אוחז, נעזר בצינור המעקה ונזכר איך אחזנו אז ידיים באוטובוס.
אוהבים בלי מילים אחד את השנייה ברגשות עצורים. מתחילים ראש על
כתפך ואחר כך לידיים, נשארים בידיים. מלטפת-מלטף, שווים אחד
לשניה, אחת לשני, משתוקקים ושותקים.
מעקה הצינור קר. היד מחליקה לאיטה מובילה את הגוף עם הרעש של
ההחלקה הזאת, הלא רכה, נעצרת מפעם לפעם מעודף חיכוך. צינור
דומה לזה היה ליד הבניין הישן, יוצא מן האדמה ועולה במעלה הקיר
המסותת אבנים ירושלמיות נאחז מדי פעם בקשת ברזל המוברגת אל
האבנים, אחר מתקפל ב90 מעלות שמאלה קצת אחרי שהקיר נגמר וממשיך
אל מאחורי השיחים, ואנחנו היינו מטפסים עליו, נעזרים כשיכולנו
בקשתות הברזל ועולים למעלה. במבט של מתבונן מלמטה היה נראה
לכאורה שהמטפס הגיע בסוף לחומה דו ממדית ועליו לשמור על איזון,
פן ייפול בסגנון "המטי דמטי", אבל אם אתה היית המטפס, היה נגלה
לעינך מישור משוייח - שם היה המחנה שלנו.
יורד, יורד הרבה. שיפועים חדים למטה מישור ואחריו עוד ירידה,
מישור ועוד ירידה וחוזר. מפה לא רואים את הסוף. אני מכיר את
הדרך - אני באמצע. כל עצירה כזאת בסוף כל ירידה מלווה במחשבה -
מה עכשיו? האם אבחר שוב במדרגות או האם אתן לרגליי להוביל את
גופי המתלבט בירידה התלולה לעגלת תינוקות? מגודל השיפוע אני
מעריך שלמהנדס שתכנן פה לא היו ילדים. לרדת עם עגלה, זו משימה
בלתי אפשרית. לעלות אולי אפשר, בכושר טוב ועם עצירות להסדרת
נשימה בכל מישור. מזל שיש פה ספסל. חבל שהוא בשמש.
הירידה ממשיכה, הרחובות משתנים: עין צורים, בן גבריאל, רבנו
פוליטי (כנראה לא שמעו פה על הפרדת דת ומדינה). גם אני משתנה.
הגשר על דרך חברון. ימינה למרכז העיר. שמאלה לחברון. יש שם
עוצר, הקפיצו שני חברים שלי, צו 8. המכוניות נעות לשני
הכיוונים לא מפרות הפרשי ריכוזים - חוק כלי רכב שלובים.
הולך, לא מפסיק, מחשבות צצות ללא הרף מגיחות ונעלמות, חוזרות
ואחרות. נערה במדי צבא הולכת לכיווני. המרחק כ80 מ'. הליכה
איטית ובטוחה, מעניין על מה היא חושבת. אני חושב על הספרייה
בחדר שלי. מה אפשר ללמוד עלי בהתבוננות בה. הנערה מתקרבת אני
מתקרב אליה. ארבעה מדפים עליהם ספרים פעם נוטים ימינה פעם
שמאלה. גדולים, קטנים, חלקם כלל לא שלי. ספרי קריאה ועיון,
בישול, סתם דפים. על כל מדף כזה עם ספרים שוכבים ספרים במאוזן:
כי לא נכנסים בעמידה או כי התעצלתי. מאוד לא מסודר. מהמרחק הזה
אפשר כבר לראות כמה יפה החיילת. עוד מעט תהיה מאחוריי ואני כבר
מתחיל להתגעגע. מבטים חולפים, עיניים פוגשות עיניים, חיוך לא
מסגיר על שפתיים ואת כבר מאחוריי, אני מאחוריך.
שבוע לאחר מכן שוב פוגש אותך. עולה על האוטובוס מוקדם בבוקר
פולשת לשלווה המאוזנת פה כל כך. כל הנוסעים בשעה הזאת, מכירים
אחד את השני, מקדמים את הנהג בשלום ויושבים בכיסאות קבועים.
הדתייה בכסא של הארבע - תופסת מקום לחברות שיעלו בתחנה של
השוק, הבחור עם השקית, שוב נודף ריח סיגריות חריף על הבוקר,
הזקן שנראה קצת משוגע עולה במהירות מתיישב מאחור וסותם את
האוזניים כל הנסיעה (אם יודיעו בחדשות, הוא לא ישמע), הפועל
הרומני מתיישב ליד הערבי המבוגר בכסא שליד הדלת האחורית לא
לפני שלחץ את ידו ובירכו אחד את השני בשפת התנועות המשותפת
לשניהם. ברדיו תוכנית הבוקר ומדי פעם מצטרף נוסע חדש רק לנסיעה
חד פעמית, בוחן את הנוסעים ויושב רחוק ככל האפשר מהערבי המבוגר
(כי כבר אי אפשר לדעת). היום היית זאת את. שוב בבגדי צבא עם
סמל תפור על כל שרוול.
אני יורד בתחנה המרכזית אתך. את נכנסת בשער של החיילים, עולה
במדרגות לקומת הרציפים ומחכה ל947 או 945, מה שיבוא קודם. אני
נפרד ממך שוב, מדמיין אותך מחזירה לי נפנוף יד, להתראות.
חודש אחר כך אני אטוס, כבר עשיתי חיסונים והכל. אני מוכן:
שמעתי את כל ההרצאות, קראתי את כל הספרים, את מה שצריך עשיתי.
עוד חודש בדיוק אתייצב בטרמינל. בדיקת דרכונים, קניות ב"דיוטי
פרי" והופ לאוויר. מהחלון תתרחק לאט-לאט הארץ. הדיילת תסמן את
פתחי החירום, הטייס יציג עצמו לנוסעים, יעדכן בזמן הגעה משוער
וטמפרטורה, ואני אעביר את הזמן בין צפייה בסרטים, למערכונים של
הגשש, שינה ואוכל. את תהיי לצדי.

"צינור" - "דופיה" בשמו החדש. ממשהו הרי צריך להתחיל. בוחרים
חפץ. במקרה שלנו צינור ונותנים למחשבות לרוץ. לא, הצינור משמש
רק כזרז - קטליזטור: מין אנזים ספרותי שממנו הסיפור זורם. כמה
התחלות, המשך אחד.

שמש ומשטחי חול ארוכים, רכים ונמשכים עד אינסוף. אנחנו שוכבים
על האבקה הזהובה הזאת חלקנו ללא בגדים, גם אני שוכב, חלק
מהקבוצה. לכל אחד מאתנו יש את המרחב שלו, אבל עדיין מספיק
קרובים כדי להרגיש ביחד. החול שוטף אותנו. גרגירים קטנים נעים
ברוח לא יודעים לאן. רואים רק כמה סנטימטרים קדימה בכיוון
התנועה מתרגשים כל רגע מהתגליות החדשות. הרוח זזה לצלילי כלי
הנגינה עשוי קרן חיה, דימוי הצינור, שמנגן הזקן השחור האפריקאי
- קולו: חלוד, נבוב, עבה ומתמשך. הזקן מרחיק אותו מדי פעם, כל
כמה נשיפות, נותן לרוח לנוח ולנו להירגע. זווית הראייה משתנה
עולה גבוה, גבוה לשמיים הכחולים. מנצלת עצירה בנגינה והרחקה
מהשפתיים כדי לרדת במהירות, מתגלשת דרך הצינור כמו בתוך מנהרה
ונוגעת כמעט בחול, אך מתעשתת. נעה קרוב, קרוב עולה בכל קימור
של גוף מזכירה בתנועתה את גרגרי החול.

מה יותר פאלי ממך, מה האורך? כמה צול? שוכב, מארב, לילה.
הכוונת הטלסקופית היא המשך טבעי, חלק מהעין. הוא בטווח, נשימות
ארוכות, חצובה מייצבת, חישובים אחרונים לפגיעה, הכל מוכן רק
אישור. המוח ריק, שקט. הדמות ירוקה בהירה דרך הכוונת. יש א'.
בלי רגשות, אוטומטית קליק. קלע אחד חותך את האוויר, שורק
במהירות. פגיעה. מרכז מסה. להתקפל. בבום המחשבות ממלאות את
החלל - חצי זיון.

-מה את אומרת? הראשון? ואיך זה יימשך? אולי אכתוב על ההכרות
הזאת תוך חודש אחד. את מקשיבה?
-ידעת שבחומוס יש 28% שומן מתוכם שלושה רוויים, ואני כמו מפגרת
מסתכלת כל הזמן רק על מוצרי החלב. מחפשת בסופר רק פחות מחמישה,
בזמן שכבר נח לו בשלווה בין הירקות והחזה הרעל הזה, פצצת
השומן, כל כך תמים, חרא קטן.
-טוב, ירדתי לקנות לחם, לא צריך עוד כלום, נכון?... אז ביי.
כן, נראה לי הקטע עם החיילת הכי מבטיח. אבל איך אעשה את הסיפור
מעניין. חייב להיות איזה משהו אחר, משהו מושך. הקוראים כבר
יודעים על ההתחלה, שנהיה ביחד על מטוס תוך חודש. עכשיו רק צריך
להסביר את השתלשלות האירועים. אם לא יהיה פה שינוי דרסטי ייצא
סיפור משעמם. אבל מה?

איך יכולתי לדעת, לשינוי כזה לא פיללתי. איך תאונה, ככה משום
מקום הופכת הכל. מפרקת תוכניות ובונה חדשות. מאפסת יפה, יפה את
המצב. ואני דאגתי לחיילת. איך קשר יכול להבנות תוך חודש?
שאלתי. תוך מאית שנייה הכול יכול להשתנות. שלוש שורות וכל
הסיפור מחליף צורה.
בית - מכולת - בית. מה יותר שיגרתי מזה? כביש, מכונית - יותר
מדי ממהרת, הולך רגל (אני) - פחות מדי מזל, והנה: מיטה, גבס,
עוד גבס, תחבושת, אחות, טלוויזיה - 10 אינץ' וצינור הנשמה בין
השפה לאף. לפי הרופא יש לי כמה חודשים טובים עם הגבס, הוא אמר
שהיה לי מזל. הכל יחסי. אני מבין שאני יכול לשכוח מהטיסה.
החיילת לא תחכה לי. בכל אופן, את פה, מבקרת כל הזמן. את שותפה
טובה. הבאת לי כמה ספרים שלא יהיה לי משעמם וקופסת שוקולדים
שקנית פה למטה.
על הצוואר, המקבע הלבן הזה, עושה אותי יותר מדי כומר, ואני כבר
מזמן הפסקתי להאמין. גם המחשבות מתנוונות פה. ריח מחטה עובר
במסדרונות נמהל בריח שיעול החולים ופיז'מות עם הלוגו של הדסה.
בית חולים הוא בית סוהר לחפים מפשע, אבל פה לא מנקים שליש
והעונש הוא שרירותי לחלוטין. אחר-כך בא השיקום והביתה.
פיזיותרפיה כל שבוע למשך חצי שנה, ובסוף כמעט כמו חדש.

עוד צולע. הפעם אסתכל טוב לפני שאחצה. לא אתן למחשבות לערפל
אותי. שמאלה, ימינה, שמאלה וחוצים. נו, למדתי משהו מהתאונה
הזאת. נראה כמה זמן אחזיק מעמד בעצירת המחשבות בפתאומיות, בכל
רגע בו המדרכה פוגשת את הכביש. אחרי כמה פעמים אתה מתרגל,
החצייה הזהירה הופכת לאינסטינקט, כמו הקופים בניסוי שראיתי
בערוץ 8, לומדים מהניסיון. החכמה היא ללמוד מהניסיונות של
אחרים, ולא לחוות על בשרך את כל הטעויות - מתכון להצלחה, תשאלו
את הקופים.
את עובדת קשה. מורה בבית ספר תיכון. כשחוזרים הביתה זה לא
נגמר: יש עוד את השיעור של מחר, צריך גם לבדוק את המבחנים
ובנוסף להכין משהו לאכול. אני משתדל לעזור, אבל עדיין כואב.
אני עוד לא חזרתי לעבודה. יש לי עוד שבועיים וחצי של חסד.

צימס, צימרמן, צינה1, צינה2, צינון, צינוק. הו, הנה זה מופיע
בסוף העמוד (ציווי - צינור) - "צינור: גליל צר וחלול להזרים
דרכו נוזלים וגזים; (בהשאלה) אמצעי תיווך להזרמת מידע וכד'."
"אמצעי תיווך להזרמת מידע"  - בזה, לא נגעתי.
בכלל, אני מעדיף - אם אפשר - לא להשתמש בצינורות המקובלים.