את יושבת בחדר, כבר אין לך דמעות בעיניים. מסתכלת על הדם זורם.
הדם האדום היפה שנוזל על עור ידך הלבנה מהפנט אותך. החתכים
העמוקים, שישאירו עליך סימן לנצח, מרתקים אותך. את מסתכלת
וחושבת, כמו תמיד, שרק כמה סנטימטרים ימינה יעשו את העבודה, רק
חתך אחד טיפה יותר עמוק יספיק...
את צריכה להפסיק עם זה!
את מתעשתת, קמה ושוטפת את הדם מעלייך, היד נקיה - את עדיין לא.
את פותחת את החלון ומוציאה סיגריה, להרגע. בחבילה נשארה עוד
סיגריה אחת בודדה וזה מכעיס אותך, הרי קנית את החבילה הבוקר.
מנסה להנות מהסיגריה האחרונה שנשארה, כי בנתיים אין לך אפשרות
לקנות עוד, אבל לא מצליחה שלא לחשוב על כמה שזה רע - הסיגריות,
והדברים האחרים שאת מעשנת, פוגעים בך כ"כ. את מכורה, זה כבר
ברור, זה הורג אותך לאט לאט...
את צריכה להפסיק עם זה!
הסיגריה נגמרת ואת זורקת את הבדל למטה מהחלון. את רואה אותו
מתרסק על הקרקע וחושבת שהיית רוצה גם להתרסק ככה על הקרקע, כמו
הסיגריה, פשוט לגמור עם זה...
תפסיקי לחשוב על זה!
את מסתכלת בשעון שעל הקיר ומנסה לחשב את השעות שעברו מאז
שההורים שלך יצאו ומבינה שלא נשאר עוד הרבה זמן, בקרוב הם
יחזרו. את חושבת על איך שהם דיברו אליך הבוקר לפני שהם יצאו.
את שונאת אותך, שונאת כ"כ. אם רק היית יכולה לברוח מכאן...
מספיק!
זה לא בריא לחיות ככה...
אז בעצם, למה לא?
את מנסה לחשוב על סיבות להמשיך להלחם ככה, במלחמה השקטה שלך,
דברים שעבורם שווה לך לחיות, אבל זה קשה מידי, את לא מצליחה.
בהחלטה שנראית רגעית ופתאומית, אך בעצם זו ההחלטה הכי מחושבת
ומתוכננת בכל חייך, את קמה, פונה אל ארון התרופות ולוקחת קופסא
אחת. הבכי שהתחזק עכשיו שוטף לך את הפנים. ההחלטה האחרונה שלך,
הסופית, הגיעה. את בולעת כדור אחר כדור, את החבילה כולה. צבעים
וקולות מתערבבים לך בראש, האורות סביבך נכבים...
"יש משהו באויר ואת משערת, שזהו חלק מהיופי של הסוף..."
תשכבי, תנוחי, כבר אין עם מה להפסיק... זה נגמר. |