יום שבת אחר הצהריים.
אני צריכה להתאוורר קצת מהאוירה בבית ומחליטה לצאת לטיול
רגלי.
לפני שאני יוצאת אני נזכרת לקחת ציוד חיוני להכנת פיקניק,
גיטרה, ואת עצמי והשקט הנפשי שלי.
לפני היציאה לדרך אני מרוקנת את מחשבותיי ושותה מים שדעתי תהיה
צלולה.
אמא שואלת אותי אחרי כל הצעקות שהיו בינינו לאן אני הולכת עם
כל הציוד הזה.
לא ממש עניתי לה, והיא יותר התעצבנה.
אמרתי לה: "לחברה" כדי שתעזוב אותי בשקט
ויצאתי באמצע שהיא הטיפה לי להודיע לה מתי אני חוזרת ולסדר את
החדר שאני אחזור.
יצאתי לי.
בדרך ראיתי כמה ערסים קטנים, שהתחילו איתי בקולי קולות מהצד
השני של הרחוב
"היי את שם, איך קוראים לך? הוא רוצה להכיר אותך!"
לא התייחסתי, המשכתי לי וחיוך נפרש על פניי.
הלכתי הרבה, עד שהגעתי ליער רמות, ליד הבית של סבא וסבתא שלי.
לא חשבתי על ללכת לבקר אותם, למרות שזה היה חודש לפני שהם עזבו
את הארץ וטסו לשנה וחצי לגור בארגנטינה.
היה לי קשה להתמודד עם זה שהאנשים היחידיים שסמכתי עליהם
במשפחה בעת צרה, עוזבים גם הם, כמו אבא שלי שמתייחס אליי כאל
תינוקת וכבר לאכול בשקט הוא לא נותן לי. אבל זה כבר סיפור אחר
- כמו שאומרים.

בכל מקרה, הלכתי ליער.
בדרך ראיתי דוסים קטנים משחקים ופתאום אחד נפל והתחיל להזיל
נזלת ולבכות, והאחרים צחקו.
והאמא שלהם, בין כל המהומה שנוצרה שם מנסה לטפל ב-8 ילדים בו
זמנית עד שהיא מתייאשת וצועקת, והבעל מצחקק בצד עליה ועליהם.

המשכתי לי בדרכי, והתחלתי לחשוב כמה אנשים נוראים ואיך הם
הורסים את היער שלי - יער רמות.
אותו יער שגדלתי עליו, טיפחתי אותו, שתלתי בו צמחים, וכשהייתי
קטנה הייתי הולכת לקטוף בו פטריות עם אחי וסבא שלי וכשהיינו
מגיעים לביתם סבתא שלי הייתה מכינה אותם והיינו אוכלים אותם
לשובע.
ועכשיו חשבתי, כל זה הולך להיעלם לי עוד כמה חודשים מסכנים,
ואף אחד לא מקים מהומה בקשר לזה.
אז מה אם תהיה כניסה פחות פקוקה לירושלים, למה צריך להרוס את
הגן עדן הזה? את הבית השני שלי?
התחלתי לבכות, ואז אמרתי לעצמי בקול רם: "עדיף לא לבכות על זה,
יש לי את זה עדיין אז בואי ננצל את המקום הזה".
נכנסתי לעומקי היער, איפה שהפטריות צומחות, הציפורים מצייצות
ופרחים בכל מיני צבעים מבצבצים מבין הקקטוסים והאבנים שם.
ישבתי בפינה האהובה עליי, הפינה שתמיד חלמתי בה להקים את הזולה
שלי, להביא ספה מאיזה פח זבל ולשבת בה עם הגיטרה שלי והמחשבות,
או פשוט ללכת לשם ולכתוב את הסיפורים שלי.
אבל אף פעם באמת לא עשיתי את זה, למרות שכל כך רציתי.
הגעתי לרעיון הזה כשגרתי תקופה מסויימת כחודש בבית של סבא
וסבתא שלי.
היה לי ריב רציני עם אמא, ריב שבאמת לא הייתי בסדר אבל היא
החמירה איתי.
הגעתי למסקנה שאני צריכה הפסקה מלהיות באותו בית איתה, להיות
במקום שכן רוצים אותי.
וסבא וסבתא תמיד קיבלו אותי, וכשביקשתי מהם
הם לא סירבו כלל וכלל, אפילו שמחו ובירכו אותי.
הייתה לי תקופה טובה מאוד אצלם.
זאת הייתה תקופת דיכאון שלי (כמו כל השנה האחרונה) ואצלם מצאתי
מפלט כרגיל.
בסופו של דבר הייתי חייבת לחזור, הרי זה הבית שלי.
ויש לי כאן את החדר שלי, מיטה שלי, חפצים שלי, מחשב שלי.

התיישבתי על אבן, ועצמתי את עיניי.
ניסיתי לדמיין את העולם המושלם בשבילי.
הדבר היחידי שבאמת רציתי שלא יהרסו את היער שלי, היער האהוב
עליי.
אחרי כמה דקות התחלתי להשתעמם וחיפשתי פטריות כדי להביא לסבתא
לבשל וסתם לשמח אותה, אני יודעת שהיא אוהבת לבשל.

חיפשתי הרבה זמן, ולא ממש מצאתי, אבל בדרך פגשתי בזוג אנשים
חביבים שהטיסו טיסן על שלט רחוק.
המטוס צנח ישר למרגלות רגליי, והבנתי שהוא שלהם אז הלכתי
להחזיר להם אותו, לאחר שחיפשו אותו בלי הרף.
הם חייכו אליי והודו לי ושאלו אותי אם אני גרה כאן ואם ברצוני
להצטרף אליהם להטיס את הטיסן, אבל עניתי בסירוב ואמרתי שאני
מחפשת פטריות - אולי במקרה הם ראו.
הם אמרו לי שכן, הם ראו פטריות ליד הבונקרים הקטנים האלה שיש
בתחילת היער.
אמרתי תודה והמשכתי בדרכי.
בדרך הרגשתי את האויר הצלול מצליף בי ובשערותיי.
הרגשתי עטופה ברכות מסתורית.
הגעתי לשם, סוף סוף! ראיתי שדה פטריות גדולות ומרשימות.
עמדתי מול השדה וחיפשתי את הפטריה המושלמת לפתוח בה את
הקטיפה.

פתאום ראיתי ילד זהוב תלתלים, בערך בגילי.
ילד יפה שכזה! הו, כמה הוא היה יפה.
היו לו עיניים כחלחלות, כצבע השמיים!
קראתי לו, והוא פנה אליי, חייך והמשיך בשלו.
קראתי לו שוב: "ילד!"
והוא אפילו לא הזיז עפעף ולא הפנה את פניו אליי.
קצת כעסתי והייתי סקרנית לראות מיהו ומאיפה הוא.
התחלתי להתקרב אליו בהליכה איטית ושקטה, לא רציתי שהוא יבחין
בי ממש.
פתאום הוא התחיל ללכת, ולהתרחק.
ניסיתי להגביר את הקצב שלי, אבל הוא השיג אותי בהרבה.
בסוף התייאשתי וויתרתי בעוד הוא הלך והתרחק.
פתאום שמתי לב שאני לא בשדה פטריות ונעשתי מודאגת.
חזרתי על עקבותיי, לפי הסימנים וכשהגעתי למקום ראיתי את אותו
הילד הזה.

הייתי המומה איך הוא חזר בלי שאני אראה אותו, אבל כבר התייאשתי
מלבוא ולדבר איתו והתחלתי לקטוף פטריות.
קטפתי כל כך הרבה, בערך 40.
כל הזמן שקטפתי הילד קטף לידי, במקביל.
פעם אחת שנינו רצינו לקטוף את אותה הפטריה.
הסתכלנו זה על זה, במבט של "מי יקח את הפטריה הזאת"
הוא חייך אליי חיוך מלאכי ושופע, עזב את הפטריה והמשיך בשלו.
אני הייתי מוקסמת, אבל שוב, לא הוצאתי מילה אחת כי ידעתי שהוא
יברח והיה לי תחושה טובה כשהוא קטף במקביל איתי.
כשהייתי כבר עייפה, נשענתי על עץ ליד השדה, בעוד הוא המשיך
והמשיך לקטוף. הסתכלתי עליו איך הוא ממשיך לקטוף.
הוא בכלל לא התעייף או התאמץ.
הייתה לי תחושת קנאה אליו, כמה כח רצון יש לו כדי לקטוף איזה
200 פטריות בלי לעצור.
אני נחתי ונחתי ולא שמתי לב שנרדמתי.
כשהתעוררתי הילד כבר לא היה שם, והיו לידי כ-50 פטריות גדולות
ומושלמות.
חייכתי לעצמי ואמרתי "איזה מלאך הילד הזה, כמה אכפת לו מהזולת
והוא בכלל לא מכיר אותי! הו, סבתא כל-כך תשמח!"
לקחתי את הפטריות והכנסתי אותם לסל והמשכתי בדרכי.
ראיתי פיסת דשא עם פרחים וציפורים ופרפרים מושלמת לשמיכה
ופרשתי אותה על הדשא.

פתחתי את התיק של הגיטרה והתחלתי לנגן את הפסקול של "החיים
יפים" של אחינועם ניני. תמיד אהבתי אותה, היה לה קול משמח
כזה.
התחלתי גם לשיר ועצמתי את עיניי.
פתאום שמעתי עוד קול שר איתי.
פקחתי אותם בבהלה וראיתי שאותו ילד זהוב תלתלים שר איתי.
חייכתי והמשכתי.
הוא התחיל לשיר בקולי קולות.
איזה קול יפה היה לו.
צלול שכזה, ושקט, אך בעל עוצמה. קשה להסביר.
כשנגמר השיר הוא פשוט קם והלך, צעקתי לו שיחכה אבל הוא כנראה
לא שמע אותי.
המשכתי לנגן לי, ושרתי הפעם את מישל של אנוק.
התחלתי לשיר ושוב שמעתי קול שמצטרף אליי.
פקחתי את עיניי במהירות רבה, חשבתי שאולי הילד חזר.
אבל לא היה לידי אף אחד.
נבהלתי, ואז חשבתי אולי הוא מתחבא מאחורי אחד העצים, והמשכתי
לשיר ולנגן.
בסוף התעייפתי וארזתי הכל.
שכבתי לי על השמיכה והקשבתי לציוצי הציפורים.
פרסתי לי חתיכת עוגה שהכנתי בבית, ואכלתי בעינוגים.
כשסיימתי את העוגה הסתכלתי בשעוני וראיתי שהשעה 16:00
"אוי, מאוחר!!" אמרתי לעצמי, "אני חייבת ללכת לבית של סבא
וסבתא, שלא ילכו לישון את שנת הצהריים שלהם ואני אתקע בחוץ".

הלכתי במהירות מקצה היער אל הבית שלהם, שהוא ממוקם בקצה השני.
הלכתי במהירות אך עדיין נהנתי מהשקט וציוציי הציפורים.
גם חיפשתי את הילד, אך הוא נעלם כליל.
הייתי קצת עצובה אבל חשבתי לעצמי "חפיף" והמשכתי.
הגעתי סוף סוף לביתם.
הם דווקא היו ערים.
גלינג גלינג (צלצלתי בפעמון)
הדלת השמיעה רחש חריקה ומאחוריה עמדה סבתא שלי עם הידיים
רטובות אחרי שטיפת הכלים
"שירי! חמודה!" קראה בפליאה
"מה את עושה כאן? איך הגעת?!" (הרי רמות זה די חור, בקצה
ירושלים, מאוד רחוק מביתי)
עניתי: "סתם, התחשק לי ללכת ברגל ועשיתי טיול עד לרמות, הייתי
קצת ביער, תראי מה הבאתי לך! זוכרת שפעם הייתי הולכת עם יונתן
וסבא לקטוף פטריות ואז היית מבשלת אותם? אז הנה לך!"
סבתא חייכה חיוך ענקי, הזמינה אותי להיכנס ולקחה מידיי את שק
הפטריות הענקיות שאספתי ושהילד נתן לי.
סבתא לקחה אותם למטבח והתחילה להכין.
היא צעקה לי מהמטבח אם אני רוצה לאכול משהו בינתיים עד
שהפטריות יהיו מוכנות ואמרתי, לא תודה.
הלכתי לבדוק אם סבא נמצא ונתתי לו נשיקה וחיבוק.
אחר כך גם הלכתי לדודות שלי לדבר איתן קצת, מזמן לא ראיתי
אותן.
אחרי הסיבוב שעשיתי בבית חזרתי למטבח וליוויתי את סבתא בהכנה.
"את צריכה עזרה, פיצ'ה?" (תמיד קראתי לה פיצ'ה, אחי, בני
הדודים שלי, ואני. כינוי שכזה)
"לא תודה שירי באמת, זה בסדר"
סבתא שלי אף פעם לא אהבה שעוזרים לה במטבח.
או שהיא מכינה או שאחרים מכינים, אין דבר כזה עזרה בשבילה.
כמה שניסיתי כל השנים לא הצלחתי לשכנע אותה.
אז התחלנו לפטפט, ונזכרתי שאני צריכה להודיע לאמא למרות הכל
שאלתי אם אפשר לחייג לבית וסבתא שוב עשתה לי את הפרצוף של "למה
לעזאזל את שואלת, זה הבית שלך, תתקשרי מצידי 1000 שיחות"

התקשרתי.
"הלו?"
"היי אמא"
"היי, סוף סוף הנסיכה התקשרה, נו מתי את באה?"
"אני אצל סבא וסבתא, נראה לי אני אשאר לישון כאן, כבר מאוחר
ואני לא רוצה להוציא את סבא מהבית.
הוא כבר שתה את הכדורים שלו והוא לא יכול לנהוג".
"טוב, אבל שזאת תהיה פעם אחרונה"
"טוב אמא, ביי"
"ביי"
אמא תמיד שנאה את סבתא שלי.
כאילו קינאה בה, לא יודעת מה.
היא תמיד הייתה מספרת לי כמה היא עשתה לה את המוות כשהיא עוד
הייתה נשואה לאבא.
שיהיה.
נשארתי לישון אצל סבא וסבתא.
הפטריות יצאו מושלמות וכל כך טעימות.
כולם אכלו ושיבחו אותי על בחירת פטריות טובות, אבל ידעתי
שהפטריות של הילד היו יותר משובחות משלי.
מאוחר בלילה הרגשתי הרגשה רעה
כי לקחתי את הפטריות של הילד
בכל זאת, ניצלתי אותו ואפילו לא ידעתי את שמו.
רציתי להחזיר את הגלגל אחורה
ולהשאיר את הפטריות איפה שהן היו
הרגשתי שקרנית ומרמה.
למרות שהוא השאיר לי אותם ולא עשיתי שום דבר רע, ובלי רשותו.
בוקר למחרת הלכתי שוב ליער עם ציוד פיקניק חדש ומחודש,
וגיטרה.
גם הפעם הלכתי לקטוף פטריות.
גם הפעם ראיתי את הילד, והודיתי לו על המחווה של הפטריות.
הפעם הילד ישב איתי ודיבר איתי, כל כך נהנתי איתו.
גרמתי לו להתעייף, לא כמו פעם שעברה.
עכשיו הוא נח ונשען על העץ
ואני קטפתי והחזרתי לו את הפטריות שהוא "הלווה" לי.
מאז נשארתי לישון תמיד אצל סבא וסבתא.
וכל יום קבעתי איתו שנלך לקטוף פטריות ונשיר ביחד.
קראו לו זיו.
יותר מזה הוא לא רצה להגיד לי.
לא יודעת ממש למה, אולי הוא פחד שאני אגלה עליו דברים
אולי הוא דתי? (הרי זה רמות...)
נהיינו חברים אחרי כמה זמן.
הייתי קוראת לו בשמות חיבה
לפעמים "זהבי" בגלל השיער שלו
לפעמים "תעלום" כי הוא נשאר אצלי בגדר תעלומה.
ולי הוא בכלל לא קרא
הוא היה מתחיל לזמר שיר כלשהו
כי זה השם שלי, שיר.
ואז הייתי מזהה את קולו הצח ויודעת שהוא קורא לי.

עכשיו הוא גם בא איתי לסבא וסבתא.
בהתחלה הם שאלו שאלות
והמצאתי להם דברים
כי לא ידעתי עליו כלום חוץ מהשם שלו.
אחרי כמה ימים הוא גילה לי את השם משפחה שלו.
זיו אלון.

אחרי כמה זמן חזרתי לבית, בכל זאת זה הבית שלי.
חזרתי לשכונה עם הילדים הערסים הקטנים שמתחילים איתך בקולי
קולות.
לרחובות המטונפים ולפועלים הערביים שמנקים אותם בחוסר חשק
ושבינתיים יהודי אחד, ימני יורק לו ברחוב בכוונה כדי שינקה את
זה.
אני וזיו ניתקנו קשר.
שוב חזרו הצעקות והריבים המטופשים, ושוב הרגשתי חרא.
שוב המחשבות האלה של להיעלם מהעולם הזה
וללכת לעולם שכולו רק יער אחד גדול
יער שדומה כמו שתי טיפות מים ליער רמות שלי.
רק שהשם שלו קצת שונה, הוא נקרא גן עדן.

ואז החלטתי שאני צריכה להמשיך לחיות ביער הנוכחי והמציאותי
שלי
ולא עוד לחלום על מה שיהיה.
החלטתי שאני צריכה עוד תקופה טובה בחיים שלי, ובזמן שנותר לי
להנות מהיער שלי ומהסבא וסבתא שלי, אני אנצל את זה.

ואז חזרתי לבית של סבא וסבתא, וחזרתי ליער שלי. שלי ושל זיו!
וראיתי את זיו שם!
הוא היה גדול ויפה.
חזרנו להיות בקשר, וחזרנו להיות ביחד.
אחרי כמה שבועות סבא וסבתא שלי עזבו את הארץ.
אני וזיו עזרנו להם לארוז את הכל. הפרידה הייתה נוראית.
גם כבר לא יכלנו לקטוף פטריות, כי הרסו את היער שלנו.
מדי פעם, כשהייתי עוברת באזור, או יוצאת מירושלים הייתי מסתכלת
ללמטה, לאיפה שהיה פעם היער שלנו, הייתי רואה את הבונקר - הדבר
היחידי שנשאר ממנו, מחייכת לעצמי ומזילה דמעה של געגוע לתקופה
הזאת.
אני וזיו מצאנו מקום אחר ופינה אחרת משלנו.
בעמק הצבעים.
שם אולי אין פטריות וכל מה שהיה שם, אבל מצאנו דברים אחרים.
ביקשתי מזיו ללוות אותי ולחפש ספה שלא צריכים.
הפעם כן מצאנו, והקמנו "זולה" משלנו.



מוקדש ליער שלי, היער האהוב שלי, שהרסו אותו אנשים מפלצות.
הלוואי והייתי מוצאת לו תחליף אבל פשוט אין

ותודה לאפיפית על העזרה והביקורת