כמה זמן ביליתי סתם לשכב על המיטה ולהסתכל על הקיר הלבן מולי.
כבר מכירה את כל העקמומיות שלו. איזה חלומות היו לי ולאותו
קיר: עד עכשיו כבר הייתי אמורה לעזוב את הבצפר לשים על הזין את
כל הבגרויות ולחיות בתילאנד כמה חודשים עם איזה חבורת נוודים
או מינמום להיות אלופת הארץ בהחלקת קרח. ואיפה אני עכשיו?
נשענת על אותו קיר, מרגישה את העקמומיות הקטנות בגב, ומחזיקה
ספר עבה באזרחות מול הפנים - מה לא שמעתם?! - יש בגרויות
השנה!

בעיה.
זה בעיה כשמצפים ממך יותר ממה שאתה מצפה מעצמך.
כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות בחיים ,עניתי "כלום". "נו
וחלומות בטוח יש לך?!" - "גם לא...". מהצד השני של השולחן מבט
מודאג. ומהצד שלי חיוך קטן שמנסה לשכנע "ובכל זאת... יהיה
בסדר". ובאמת מה אני צריכה את זה - 'חלומות': זה לא בריא.
לדעתי זו סתם חולשה לשכוח את עצמך בחלומות: זאת הדרך הפשוטה
ביותר, במקום להתייצב מול המצב עכשיו, עדיף לחלום שיהיה יותר
טוב. יום אחד חייב להיות יותר טוב.
בזבזתי את רוב החיים שלי על לחלום ולא לחיות, ובמיוחד לא את
החלום.
כן ,המצב שלי נראה עגום - וויתרתי על לחלום ועל לרצות משהו
מעצמי. זה באמת עובדה שקשה לקבל, הרי החלומות מוטבעים בכל אחד
מאיתנו, הם כמו חלק מרשימת קניות קטנה של כולנו: כל אחד חייב
לרכוש לפחות אחד ואז לסמן לידו ווי קטן "הנה חלומות, יש לי".
זה רשום שם, לפני פריט מספר 3 -"אהבה".
והרשימה שלי? - נרטבה מדמעות של אכזבה. אז זרקתי אותה. אני
בדיוק כותבת חדשה אבל היא קצת שונה: אני מצרפת פריט רק אחרי
ששילמתי עליו בקופה. ביינתים יש לי: "1. להתעורר".

מדאיג.
מדאיג לראות את החברים שלך עם תרשימי זרימה לחיים שלהם. הם
טוענים שהם 'יודעים': "אני יודע מה אני רוצה לעשות בחיים, הולך
להיות טוב ככה - אני יודע!". מצחיקים. ובכל זאת לא מסוגלת לנפץ
את החלומות שלהם, גם ככה הם יעשו זאת מעצמם, זאת פשוט הדרך
שלהם - להעלם. דווקא.


ובכל זאת..מפחיד.
אז מה אני עושה עכשיו עם ידיים מלאות באידאולוגיות, אמת, דף
ריק עם מילה אחת, הרבה בולשיט אבל בלי whatsoever חלומות או
ציפיות?

אפילו מפחיד מאוד...
אז אולי אני אחלום, רק חלום קטן אפילו שהוא יהיה של מישהו אחר,
אף אחד לא צריך לדעת, "הולך להיות טוב ככה... אני יודעת".