הטלת אותי על המיטה, סתורה ומדממת.
שעות ארוכות אחרי שעזבת עוד שכבתי באותו המקום, חשה איך הזרע
שנטעת בתוכי משריש שורשים, נושם את החמצן שלי ויונק ממני את
המעט שעוד נשאר בי, המעט שלא הספקת לגזול.

כשהיינו יחד חדלתי מלהתקיים, הייתי אתה ואיתך ולך, ולא נשאר
מקום בשבילי, אבל כך היה טוב יותר לשנינו: מעולם לא אהבת אותי,
מעולם לא אהבתי את עצמי.

טענת שאני אובססיבית, שההתמכרות שלי אלייך מטורפת, אבל טעית.
לא הייתי חולה, הייתי המחלה של עצמי, ובהעדר אישיות, הפכתי
טפילה בגופך, כזו המנסה להמשיך ולחיות בכל מקום, בכל מחיר.

כשהלכת הותרת רק את הטומאה, השריד הבודד ממה שהיה אנחנו.
ובעודי אוספת את שברי הוויתי גמלה בליבי ההחלטה: אגדל את זו
שיצרנו יחד, אעניק את כל מה שאוכל כדי לטפח את הפרי שלנו, ואתה
לעולם לא תדע.

הימים נקפו וענפיה נשזרו סבוכים בנשמתי. היא החלה בועטת,
מתנועעת, תופסת עוד ועוד מקום בחיי, משתלטת על כל נים במחזור
הדם שלי, על כל מחשבה שעברה בראשי.

הובהלתי לבית החולים במצב אנוש. זו שחשקתי בה כל כך הייתה
כגידול ממאיר בתוכי, מתפתחת למימדים עצומים עם כל שעה שעברה.
הרופא דרש לסלקה, הוא טען כי אין די מקום לשתינו בגוף אחד, חלש
ומותש כשלי, אך לא הייתי מוכנה לוותר, הכאב שהיא גרמה לי היה
מתוק יותר מכל אושר שחוויתי מעודי.

ילדתי אותה בעצב. גופי קמל מן התחלואים, והיא דעכה יחד איתי.
במשך ימים שלמים היא שכבה ללא ניע במיטתה הקטנה, כמו לא הייתה
זקוקה לדבר, ואני הערתי אותה כל אימת שרק יכולתי, מנסה להשיב
בכוח את התחושה שהיא יצרה בי כשהופיעה לראשונה בגופי, אך לא
היה עוד טעם. איבדתי אותה, איבדתי את עצמי.

על ערש דווי, בעודי פועמת את הלמות ליבי האחרונות ומבכה על
מותה של היקרה לי מכל, הבנתי כי ההתעקשות להאריך את ימיה הייתה
מיותרת.
רק לאחר שסופי הגיע הכתה בי ההבנה שגם השנאה החזקה ביותר לא
תוכל להתקיים לנצח.