"אנחנו לא באמת רוצים להתגבר על האבל. זה מפחיד להתגבר. בכל
פעם שאתה קצת מתגבר, אתה גם קצת שוכח. ואתה מרגיש שבגדת. כי
בשביל להרגיש יותר טוב, אתה לומד להרגיש פחות. אז אתה מתחיל
להוריד מהקצוות. אתה עובר מסיבת יום הולדת בלי לחשוב על זה
שהמת שלך אוהב עוגות גבינה, הולך בלעדיו לקומדיה רומנטית, רואה
חייל ברחוב ולא חושב שהוא דומה. כי זה קשה, להסתובב איתם לכל
מקום. אי אפשר לחיות ככה. זה לא פייר כלפיך, זה לא פייר כלפי
האנשים שאתה אוהב. אז אתה לומד לשים את המתים קצת בצד. לא לקחת
אותם לחתונות, לא לספר עליהם סיפורים ארוכים מדי, לא להרוס
לכולם את הערב. ואתה אומר לעצמך - וכולם אומרים לך - שחזרת
לחיים, שאתה בסדר, אתה חזק.
אלא שזה לא נכון. כי אם היינו חזקים היינו חושבים עליו כל יום,
כל היום, לא חושבים על שום דבר אחר, לא עושים שום דבר אחר,
משאירים אותו חד וברור וכואב בדיוק כמו ביום הראשון. היינו
עושים את כל הדברים ההגיוניים: משתגעים, מתאבדים, מתנפצים מכאב
ומזעם. מי שמת מכריח אותנו לבחור בינו לבינינו. בין מותו
לחיינו. ואנחנו בוחרים בנו".
(מתוך טקס יום הזיכרון בכיכר רבין)

אף אחד לא מבין אותי אמא יקרה שלי! מאז שהלכת מן העולם ועזבת
אותי בעודי ילדה קטנה, עוד לא בת 16 הייתי! ועכשיו 4 שנים אחרי
אני עדיין עם אותה הרגשה, עם אותו הקושי ועם אותה התחפושת.
תחפושת של הילדה החייכנית והמצחיקה, הילדה החזקה. אף אחד לא
יודע שכבר איבדתי את הטעם לחיים, אני לא רואה שום משמעות בחיים
האלו, אבל אני לא אתאבד כי עדיין יש בי את התקווה הקטנה שאני
אשוב לראות את הטוב שבחיים. כי הרי לא יתכן שכולם רואים משהו
שאני לא. או שבעצם כולם בתחפושת?