יש האומרים שהיא הלכה רחוק מדי, יש האומרים שהיא הרימה ידיים
מוקדם מדי, יש האינם אומרים דבר.
אבל אני, אני יודעת מה באמת קרה שם. אני יודעת מה הייתה הסיבה.
אני יודעת כמה כאב לה.
המקרה דווח בעיתונים רבים, ברובם היו כתובים שקרים רבים
והנחות, השערות. דברים לא נכונים.
אני עוד יכולה לראות אותה עומדת שם, בגשם, אבודה כל כך, מחכה
שמישהו יבוא לקחת אותה משם למקום אחר. מחכה שמישהו יבוא להציל
אותה. אני עדיין יכולה לראות את המבט הלא ממוקד בעיניה, את
הניצוץ שכבה, את השפתיים שחייכו, אפילו בעתות משבר.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
כל כך הרבה זמן עבר מאז, ואני עדיין מסוגלת להריח את הריח של
הגשם הראשון, של היורה, שהתערבב עם העפר וניקה את העולם מכל
הזוהמה שהצטברה בו במשך כל ימי הקיץ המייגעים.
אני עדיין מסוגלת לשמוע את הבכי, את הצליל של הגשם הניטח על
הגגות של הבתים, את הסירנות הארורות.
אני זוכרת את הדמעות שזלגו מעיניי, זו הייתה הפעם האחרונה
שבכיתי.
כל לילה אני רואה אותה בחלומותי. היא תמיד מחייכת.