הרוח שרקה וייללה בקול. שם, במקום שנראה כמו סוף העולם, הרוח
נשבה בחוזקה ונשברה על צלע ההר המשוננת. במקום כה גבוה, שריקת
הרוח מחרישת אוזניים. אבל זה לא כואב. זה לא מפריע. זה רק חלק
מהחוויה. אם עצמת את עיניך, הקשבת לרוח ונתת לה להחליק על
גופך, יכולת להרגיש כאילו אתה עף, כאילו אתה בעננים. הרוח מנסה
להעיף אותך, אך אתה עומד איתן כמו הסלעים של ההר, דבר לא יזיז
אותך. לכן הרוח מלטפת אותך, מקררת אותך ומעבירה בך צמרמורת אך
לא פוגעת בך. אך עליך להיזהר שלא למעוד, שלא לתת לרוח לסחוף
אותך איתה. שם, על הצוקים הגבוהים, קל ליפול, להחליק על כל אבן
שמחכה להולך לא זהיר.
אם החוויה של לעמוד שם, מעל הכל, ולעצום עיניים הייתה נעימה,
תאר לך מהי ההרגשה לעמוד שם עם עיניים פתוחות. המראה היה עוצר
נשימה. מזג האוויר היה נעים, אור ראשון של בוקר האיר את שיאי
ההרים שמסביב. השמש החמימה של הבוקר זרחה לה לאט לאט מאחורי
ההרים הגבוהים והאירה את חלקם העליון בלבד. החלק התחתון נשאר
חשוך. יכולת להיסתכן, לגשת אל הקצה ולהביט מטה, אך לא יכולת
לראות כלום. חושך מוחלט, מראה של חור שחור גדול ובלתי ידוע היה
נגלה לעיניך, מי שנופל לשם יכול ליפול...וליפול...וליפול
ולעולם לא להגיע לשום מקום.
כשאתה עומד במקום כזה, אתה נכנע לפיתוי לקחת אבן ולהשליך אותה
למטה, כדי לראות מה קורה. וכך אתה עושה, האבן בידך ואתה משליך
אותה למטה - אל עבר הלא נודע. לאחר מספר שניות האבן נבלעת
בעלטה ואינך רואה אותה יותר. עוברות כמה עשרות שניות, אתה מחכה
ומצפה - אך לא נשמע כל צליל חבטה, ואין סימן לאבן שנפלה.
בטבעיות אתה לוקח צעד אחורה, מפחד, מסוקרן.
אתה מרים את עיניך ומביט אל ההרים. הדירוג שנוצר בעקבות משחק
אור השמש היה מרהיב, ממש גלויה מושלמת. חלקו התחתון של ההר היה
חשוך, אור השמש עדיין לא פילחה אותו. החלק האמצעי היה מוצף
בעצים ירוקים מכל עבר ללא רווחים וללא קרחות, אלפי עצים ירוקים
שסופגים את זעם הרוח ומתנדנדים מצד לצד כאילו על פי קצב מתואם.
קו העצים נגמר באחת, כאילו מישהו החליט שפה ייגמר היער. ומעליו
התחילה הפסגה המושלגת. שלג עד צחור, שלג שלא הוטרד על ידי חיה
או אדם במשך אלפי שנים, שלג כה צחור שנצץ באור השמש שהתגנבה
מעליו.
ההרים הגיעו לסיומם בגבעות קטנות מעליהם, גבעות מכוסות שלג.
השלג על הגבעות היה זהוב כתוצאה מהמגע הרך של קרני השמש.
אך מה שבאמת מושך את תשומת הלב שלך זו פסגה אחת, בודדה, שהיתה
גבוהה מהאחרות. השמש, שכבר הספיקה לעלות, נחה לה בקצה השיא של
הפסגה, כאשר חודה של הפסגה מסתיר חלק ממנה. אתה מרגיש נינוח,
אתה יודע שזהו המקום הטבעי של השמש, שאסור לה לזוז משם. הנוף
הפסטורלי לא יהיה מושלם כל כך בלעדיה.
מה שהשלים את יפי הפסגה היו העננים. עננים רכים וצמר גפן ליפפו
את הפסגה הגבוהה, חיבקו אותה והגנו עליה מכל רע. חוט עננים רך
ולבן חג סביב הפסגה בצורה מעגלית, ליטפו את הפסגה המושלגת.
כאשר אתה עומד ממרחק כזה ומביט ביופי השמימי הזה שגורם ללב שלך
להלום מהר, אתה יכול להישבע שאלוהים גר שם. היופי המרהיב יכול
להמיס לב של קרח.
אז אתה עומד שם ופורש ידיים לצדדים, מקבל את הרוח הנעימה,
מזמין אותה, מברך על כך שהיא כאן. אתה מתלבט האם לפקוח את
העיניים או לעצום אותן, הרי גם כשאתה עוצם את עיניך אתה יכול
לראות את היופי, לחוש אותו. אתה בסוף עוצם את עיניך בשנית,
לוקח נשימה עמוקה שבה אוויר צח וקר ממלא את ריאותיך.
אתה עומד שם, ומרגיש כאדם בר מזל. יודע שלא תשכח את היופי הזה
בחיים. שבכל מקום תמשיך לראות את היופי הזה ברוחך, מאותה נקודה
תשקיף לאותו נוף בדיוק..... |