[ 1:04 PM ]
"למה עשית את זה?"
"הייתי חייב...לא הייתה בררה..."
"אל תדאג, אנחנו ננסה לטפל במצב"
[ 2:43 AM ]
אומרים שהעיר מקבלת חיים משלה בלילה... יש מין אווירה שונה.
קשה לתאר את האווירה... יש מין שלווה ריקנית שכזאת, מעין ים
אורבני. מדי פעם איזה דמות או מכונית ישנה היו עוברים בשקט
לידי... כמו גלים שקטים...
כן, אני מניח שזה הזמן ביום לאנשים הבודדים, לאלה שאין להם למה
לחזור הביתה. אני מניח שבשבילי העיר בשעות האלה של הלילה היא
מקלט... מקלט מהזכרונות.... נשמע קצת אבסורד, לא?
התיישבתי על ספסל בצד המדרכה, והדלקתי עוד סיגריה. לפעמים אני
מנסה לחשוב איך הגעתי למצב הזה. לסיטואציה שאני משוטט בעיר חצי
נטושה בסביבות 2 וחצי בלילה ללא שום מטרה...
אני זוכר שפעם בבית הספר לימדו אותנו על מערכת העצבים. המורה
הסביר לנו שכל תחושה או רגש בגופנו זה בעצם דחף עיצבי. כל
הרגשות כמו שנאה, אהבה, קנאה... הם רק אוספים של אותות חשמליים
שהמוח משדר, שאנשים החליטו לקרוא להם בשמות שונים.
זה הכל מדעי...זה חייב להיות נכון. אם זה לא 0 זה 1...
[ 2:32 AM ]
פיצוחיה בסוף הרחוב הייתה על סף סגירה, ולידה כמה אנשים שיחקו
שש בש בשקט... שתי האנשים הביטו בי לשנייה, במבט בוחן והמשיכו
לשחק...
קניתי חפיסת סיגריות זולות, ואת העיתון של היום...או שזה כבר
העיתון של מחר?
לפעמים אני לא יודע למה אני קונה עיתון... זה נראה כאילו
הכתבות תמיד הם אותו הדבר, רק התמונות משתנות. הפעם הראו תמונה
של בעל ואישה שנרצחו במוטל ישן בדרום העיר. אנחנו אמורים
להרגיש צער עליהם, אבל הם היו רק תמונות וכמה מילים בעיתון. הם
כל כך רחוקים מהמציאות. מחר כבר יחליפו את התמונות שלהם
בתמונות אחרות.
המשכתי במורד הרחוב הכמעט נטוש באיטיות, בזמן שהדלקתי סיגריה.
אורות העיר התערבבו אחד לתוך השני וקולות חרישים של מכוניות
חולפות...והכתם האדום שעל המכנס מהיום עדיין לא ירד...
או שזה היה אתמול?
לפעמים אני רוצה שהחיים שלי יהיהו איזה טלנובלה. שהכל טוב
בסופו של דבר... שהרע הוא רע והטוב הוא טוב. ששום דבר לא יהיה
יותר מסובך מאשר איזה חולצה ללבוש היום.
שהטובים תמיד מנצחים ואהבה תמיד תגבור על כל מכשול.
כי הרי אהבה היא הפיתרון... אהבה זה המפתח לחיי אושר ועושר...
ככה חינכו אותנו... לא משנה אם אתה הומלס, או חולה סרטן, ברגע
שתמצא אהבה, אבל רק אהבת אמת, כל בעיותיך בחיים יפתרו. מעניין
אם למישהו יש באמת חיים כמו בטלנובלה...אולי אנחנו יוצרים
לעצמנו טלנובלה מהחיים שלנו?
מעניין איך זה להיות הרע בסיפורים...
מעניין אם הרע יודע שהוא רע...
אולי אני בעצם הרע?
[ 7:56 PM ]
האטתי וחניתי מול המוטל שבצד הדרך. שלט גדול וחלוד היה תלוי
מעל הגג. "מוטל פארדיסיו" היה כתוב על השלט, עם נורות שרופות.
הוא לא היה גדול במיוחד, ורחוק מלהיות יוקרתי. הדלתות הישנות
היו צבועות בצבע ירוק דהויי מחריד, והקירות בצבע אדום בהיר.
בצד המוטל ראיתי שלט קטן שהצביע לכיוון הקבלה.
כשנכנסתי לקבלה, סירחון הסיגריות והזיעה היכה בי מיד. החדר היה
קטן וצבוע בצהוב חרדל. אדם שמנמן עם קרחת ישב בצד החדר וראה
טלוויזיה. הוא הסתובב ולאחר כמה שניות שאל: "אפשר לעזור?"
בחיוך מלא שיניים צהובות.
"אממ...כן, איזה זוג צעיר שכר לפני כמה זמן חדר אצלך?"
"אהה! כן! כן!" אמר בהתלהבות והתקדם לעבר דלפק ישן "זוג חמוד,
הם הגיעו לפני שעה בערך וביקשו חדר לילה אחד".
"אתה זוכר אולי איזה חדר נתת להם?"
"בטח! חדר 18..."
"תודה", אמרתי, והתחלתי להסתובב כדי לצאת החוצה.
"רגע...למה אתה צריך לדעת את זה?" שאל בחשדנות.
"אה...אמ...אני צריך למסור להם משהו".
"בסדר", הוא אמר בחוסר אמון.
סובבתי את הידית של הדלת כדי לצאת, אבל היא נפלה ממקומה.
"זה בסדר...זה תמיד ככה, פשוט תדחוף את הדלת!"
דחפתי את הדלת, ויצאתי בדיוק כאשר מכונית יצאה מהחנייה של
המוטל והשאירה ענן של אבק מאחוריה.
אני זוכר שפעם איש אחד אמר לי, שכל פעולה שאנחנו עושים נובעת
בסופו של דבר מאהבה או פחד...
ממה אנחנו מפחדים? מה אנחנו אוהבים?
זה באמת יכול להיות שאנחנו יצורים כל כך באנלאים שאת כל
הפעולות שלנו אנחנו מבססים סביב 2 רגשות בסיסים?
2 תגובות עיצביות?
אז למה אני כאן? ב-2 וחצי בלילה על ספסל, לבד, באמצע עיר חצי
נטושה, מדליק סיגריה אחר סיגריה? מפחד? מאהבה?
[ 8:03 PM ]
חדר 18 היה בקומה השנייה של המוטל, כמעט בסוף. אפשר היה לראות
שבעבר, מתחת לצביעה הרשלנית של הקיר, היה צבע אחר...כנראה
כחול, או משהו באותו הגוון...
התקדמתי באיטיות לעבר חדר 18, בזמן שהוצאתי את האקדח הקר מהכיס
של הג'קט. הוא היה יותר כבד ממה שציפיתי.
12...13...14... אף פעם לא אהבתי אקדחים.
16...17...18...לא האמנתי שהיא הייתה מסוגלת לעשות לי כזה
דבר.
לקחתי נשימה עמוקה ובעטתי בדלת. הדלת הישנה נשברה בקלות ונחבטה
בקיר.
זיכרון זה דבר מתעתע... בהתחלה אנחנו זוכרים אנשים או מקומות
עד לפרטים הקטנים, אבל ככל שהזמן עובר הזיכרון הברור
מתפוגג...
לאט לאט אנחנו מתחילים לזכור דברים לפי איך שהיינו רוצים לזכור
אותם...זוכרים רק את הפרטים שאנחנו רוצים לזכור... זכרונות שלא
רוצים לזכור, נשכחים... בסופו של דבר כולנו רק תמונה
בעיתון...
היא שכבה שם על המיטה ערומה...מתנשקת בלהט עם בחור לא מוכר.
שערה הארוך והגלי גלש על גבה השחום.
אני זוכר את התקופה שבה אני הייתי במקומו...
ברגע שהם שמעו את הדלת נפרצת הם קפצו ממקומם בתדהמה, מנסים
לכסות את גופם בשמיכה הדקיקה של המוטל.
"אה סליחה מה א..." היא התחילה להגיד לפני שהתפרצתי לתוך
דבריה.
"בוגדת! איך יכולת לעשות לי את זה??" צעקתי עלייה בזמן שהוצאתי
את האקדח מהכיס...בדיוק כמו בסרטים.
אז כנראה שאני באמת הרע.
"תקשיב, אם כסף זה מה שאתה רוצה אז..." היא אמרה מפוחדת, כששוב
התפרצתי לתוך דבריה.
"מספיק! אחרי כל השנים, זה מה שאת מציעה לי? כסף!" התמלאתי
בכעס, לא יכלתי לשלוט בזה יותר.
"תקשיב, אולי נדבר על זה?" אמר הבחור בחשש, עדיין מכוסה בשמיכה
הדקיקה.
"מאוחר מדי לדיבורים!" צרחתי... כיוונתי אליו את האקדח...
הפעם הראשונה שיורים באקדח היא הכי מפחידה. זה נראה פשוט
בסרטים, פשוט מכוונים ויורים... אבל זה לא ככה. בגללי כדור
מתכת חדר לגולגולת של בן אדם שאני אפילו לא מכיר... זה קשה
לעכל את זה...
[ 8:17 PM]
"לאאא" היא צרחה בבכי "למהה??"
"לא היית צריכה לבגוד בי!"
אני חושב שגם לי ירדה איזה דמעה.
היא התרסקה על המיטה בחוסר אונים. "אני לא מאמינה" היא אמרה
בבכי, כשכל ידיה מכוסות דם. "למה ירית בו?!" היא צעקה בבכי
לעברי.
טענתי את האקדח מחדש. "לאא בבקשה, אני אתן לך מה שאתה רוצה, רק
אל תירה בי", היא התחננה בבכי.
"מאוחר מדי", אמרתי וכיוונתי את האקדח אליה. "זה לא אני, זה
פשוט תגובה עיצבית..."
קול ירייה נשמע מחוץ למוטל, וכמה עורבים התעופפו מעץ מת ליד
המוטל.
אתמול נכנס איש עסקים לפיצוחייה... בדרך החוצה הוא הסתכל כמה
שניות על העיתון. הכותרת זעקה: "זוג צעיר נרצח במוטל באכזריות"
באדום, ומתחת תמונה של הזוג. "מסכנים", חשב לעצמו האיש והמשיך
בדרכו בזמן שהוא חושב על הפרסומת החדשה שהוא צריך להכין
לעבודה.
[ 1:04 PM ]
"למה עשית את זה זה?"
"הייתי חייב...לא הייתה לי בררה..."
"אל תדאג, אנחנו ננסה לטפל במצב...כנראה שישלחו אותך לאשפוז
כאן, אבל אל תדאג, יש כאן צוות מנוסה..." אמר הדוקטור ויצא
מהחדר הקטן...מחוץ לחדר חיכה שוטר.
"מה המצב דוקטור?"
"המצב יותר קשה ממה שחשבתי... הוא סובל מאשליות כבדות... הוא
בטוח שהזוג שהוא רצח במוטל, הם בעצם אישתו והמאהב שלה", אמר
הדוקטור בחומרה. "הוא חשב שהיא בוגדת בו עם המאהב".
"בן זונה קטן..." אמר השוטר בתיעוב. "אז מה עם אישתו
האמיתית?"
"היא נהרגה בתאונת דרכים לפני 3 שנים", אמר הדוקטור. "אבל אל
תדאג, יש לנו בדיוק את הכדורים המתאימים שיטפלו בבעיות שלו".
"מסכנים הזוג שהיה במוטל... באמת חבל עליהם..." אמר השוטר.
"דרך אגב, מה עם הקפה שביקשתי?"
"אני עכשיו הולך להכין אותו, עם כמה סוכר אמרת?"
"2. אני אלך איתך להכין קפה...תגיד, ראית את המשחק אתמול?"
"כן היה פשוט מדהים! ראית איך הם קלעו בסו-"
הושטתי באיטיות את היד לשלט והעברתי ערוץ...
"ועכשיו יש לנו בדיוק את התשובה בשבילכם! כדור אחד ביום ותקבלו
את כל אספקת הוויטמינים הנחוצה לכם לחודש שלם!" אמרה השדרנית
בטלוויזיה בחיוך מזויף...
קו המציאות הטשטש כבר ממזמן...
אני כבר לא זוכר מה קרה באמת ומה קרה בטלוויזיה...
מה באמת קרה?
זה כבר בוקר או לילה?
זאת שקיעה או זריחה?
חשבתי לעצמי בזמן שהעברתי לערוץ הבא...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.