אף פעם לא כתבתי את זה
אני בכלל בספק כמה זמן זה ישאר מקוון, למרות שהדפיצור שלי ריק
מאנשים.
זה הסיפור חיים שלי.
אפשר לחשוב, אני כולה בת 15, כמה כבר יש לי לכתוב.
אז זה יותר הסיפור חיים של המשפחה שלי. זה סיפור.

זה משהו שלא הרבה יודעים. אני לא ילדה שמספרת דברים לאנשים,
לפחות לא דברים פרטיים.
וזה לא שאין לי אנשים לספר להם. יש לי חברים, ויש לי חברות.
אבל... הם לא יבינו. הם לא יבינו את הבעיות שיש לי. ואני לא
רוצה שירחמו עליי. אז אני שומרת את זה לעצמי... קצת קשה, אבל
אין ברירה.

אני בטוחה שיש כמה חברות שיודעות בערך מה קרה, מההורים שלהם או
משהו. זה עצוב שאנשים שאפילו לא "חברים של המשפחה" יודעים את
הסיפור המשפחתי שלי. פעם אחת ישבתי עם אישה בת 40 ככה מהשכונה
שלי, והיא סתם סיפרה לי על בעלה, שהם פרודים והילדים עושים
בעיות וכו'. ואז היא פתאום אמרה: "אבל זה לא כמו אצלכם, לא
מעורבים אצל הפרוד שלי עוד אנשים"... מה אני אמורה להגיד על
זה? סליחה, אבל מאיפה את יודעת?! אני לא חושבת שאבא שלי יודע
מי את, ואני לא חושבת שלאמא שלי יש יותר מ"שלום שלום" איתך
כשאת רואה אותה בסופר. אוח, שונאת רכלנים.
ולחשוב, שאם היא יודעת, אז בטח עוד הרבה יודעים. מעניין אם
כשרואים אותי מסתובבת אומרים: "היי... זו לא זאתי ש..."?
וזה לא שאני פרנואידית. ממש לא אכפת לי מה אומרים. אבל אכפת לי
שאומרים. שאנשים יתעסקו בדברים אחרים, לא בחיים של אנשים
אחרים.

עבר הרבה זמן. אני חושבת שזה היה לפני 6 שנים. משהו כזה...
אני חושבת שההורים שלי התגרשו לפני 7 שנים. כשהייתי בכיתה ג'.
אז הגיוני שגם הסיפור קרה בכיתה ג'? אבל לא, לא הגיוני, יש לי
תמונה בראש שאני יורדת למטה עם החאקי ואמא שלי יושבת איתה, עם
האישה שהרסה לי את כל המערכות, ואני מבקשת שהיא תקשור לי את
העניבה. כמה שאהבתי את האישה הזו... והיא אהבה אותי. ממש הייתי
קשורה אלייה. והיא אהבה אותי.... זה כיף, שיש חברה טובה שגדולה
ממני ב-20 שנה. לפחות זה היה כיף. אבל מסתבר שהחיים זה לא רק
כיף.
היא תמיד הייתה באה אלינו כל יום שישי. יושבת עם אמא שלי,
מדברות, צוחקות, שותות קפה. היא למדה משפטים באותה תקופה, ואמא
שלי, שמבוגרת ממנה בכמה שנים טובות, תמיד שיתפה אותה בדרכי
עבודה. היא אהבה אותה. חבל שהיא אהבה אותה.
אני זוכרת שירדתי למטה ביום שישי בצהריים, אחרי יותר משבוע שלא
ראיתי את האישה הזו. אמא שלי ישבה על הספה ושאלתי אותה: "איפה
נועה...?" והיא ענתה: "נועה לא תגיע אלינו יותר." שאלתי:
"למה?" ואני חושבת שהיא ענתה: "כי יש לה דברים יותר טובים
לעשות", אבל אני לא בטוחה שזו הייתה התשובה.
התמונה הבאה שאני זוכרת שלה זה שהייתי אצל אבא שלי עם האחים
שלי, והיא באה ותמיד הביאה לנו משחקים וישבנו ושיחקנו איתה
והיה כיף...! הייתי קטנה, לא הבנתי מה קורה, חשבתי שיותר נוח
לה להגיע ביום חמישי לבית של אבא שלי.

התמונה הבאה היא שהלכתי עם אבא שלי ואחים שלי לקרקס שהיה
בספורטק, ואמא שלי החזירה רק אותי הבייתה כי לא יכולתי לישון
אצל אבא שלי באותו הערב. אמא שלי שאלה אותי אם גם נועה הייתה.
אז אמרתי שלא, למה? ואז היא שאלה אם אני רואה אותה. אז אמרתי
שכן, היא באה לאבא בימי חמישי. ואז היא אמרה "והיא ישנה אצלו?"
ואמרתי שלא. ואז היא אמרה לי: "הם חברים, את יודעת..." או משהו
כזה.
ולא הגבתי.
איך יכולת?!?!?! איך חברות יכולות לבגוד אחת בשנייה?! איך
יכולת לבחור באבא שלי, שהוא היה סתם אחד בשבילך על פני אמא
שלי, שהיא הייתה חברה כל כך טובה שלך?
איפה האמון בבני אדם? איפה הנחמדות? איפה התמיכה? דפקת לי את
כל האמון! דפקת לאמא שלי את החיים! דפקת לי את החיים!

כל אותם ימי חמישי שבאתי לאבא שלי לא היו אותו דבר. כשהיא
נכנסה, הייתי נכנסת לשירותים ולא יוצאת משם כמה שעות.
ואבא שלי לא אמר כלום, חוץ מהיום שהוא החליט להודיע לי שהיא
עוברת לגור איתו.
אתם מבינים, הוא לא אמר לי שהם ביחד, הוא פשוט הניח לעצמו שאני
יודעת. תודה רבה, באמת אבא נפלא, תודה שאתה חושב שאני מספיק
חכמה. תודה שאתה משתף אותי, תודה שאכפת לך מה אני חושבת.

ביקשתי ממנו לקנות מחשב לבית שלו. זה משהו שתמיד רציתי שיהיה.
יום אחד הוא נכנס לי לחדר ביום שני (היום בו הוא רק בא לבקר)
ואמר לי שיהיה לנו מחשב, כי נועה עוברת לגור איתו והיא תעביר
את המחשב שלה.
התחלתי לבכות. לא זוכרת מה עוד היה. אני רק זוכרת שבכיתי. כמו
שאני עושה עכשיו.

הרי אתה יודע שזה פוגע בבת שלך, אני לא יותר חשובה לך? אני לא
יותר חשובה מהחברה שלך?

לא דיברתי איתה מאז היום שאמא שלי סיפרה לי שהם ביחד.
עד עכשיו, אני לא חושבת שהחלפנו מילה.
יותר מ-6 שנים.

הם התחתנו. וכמובן, שהוא לא סיפר לי. הייתי בכיתה ח'. תקופה
ממושכת לא ידעתי אם הם נשואים או לא. רק פעם אחת חיפשתי אצלו
קלטת ווידיאו וראיתי את קלטת החתונה שלהם. ממש תודה.

ובסוף כיתה ח', בעצם תחילת כיתה ט', ישבנו במסעדה והוא אמר לי:
"את הראשונה שיודעת" - "הולך להיות לנו בייבי".
ממש תודה שאני הראשונה שיודעת.
תודה לך אבא. תודה רבה. תהרוס לי עוד קצת את החיים, אוקיי? עוד
טיפה. בבקשה, עוד טיפה.
אח חורג מאישה שאני כל כך שונאת.

ואף אחד לא יודע על זה. איך אני יכולה לקרוא להם חברים טובים,
כשהם לא יודעים כלום עליי, הם לא יודעים כלום.

הייתי חייבת להוציא את זה. 6 שנים זה יושב לי על הלב. 6.