"עוד מעט הוא ימצא אותי", אני אומרת לעומר. "הוא יראה את השם
שלי איפשהו, יראה מה כתבתי עליו. ידאג שירשמו אותי באיזשהי
רשימה שחורה". עומר קם, וסוגר את הדלת בחדר. הוא מתיישב לאט על
הכסא שמולי. "על מי את מדברת?", הוא שואל. איך הוא לא יודע.
אני לא מבינה. אין לי זמן. רק עוד כמה ימים. אולי אפילו כבר
מחר. "אני צריכה למצוא שם אחר", אני מנסה להסביר. "זה כבר השם
השלישי שלך", הוא מדבר בקול שקט, "את לא יכולה להמשיך להחליף
אותם. מי זה עכשיו?". "מה?". "מי זה עכשיו?". "מה זאת אומרת?
הוא".
עומר מסתכל על הרצפה. הוא קם. "אני כבר חוזר".
עומר יוצא מהחדר וחוזר אחרי כמה רגעים עם שתי כוסות מים קרים.
אבל אני לא רוצה. "קחי". "אבל אני לא רוצה". "קחי". אז אני
שותה. הוא צריך לעזור לי. אני שוקעת.
"אני שוקעת".
"אני שם לב"
"זה כבר הרבה זמן"
"אני יודע"
"אז למה אתה לא עוזר לי?"
"אני לא יודע איך"
ואז יש דפיקה בדלת. השותף של עומר פותח את הדלת, ומדבר עם האיש
בדלת באנגלית. ואני קולטת. זה אחד מהאנשים שלו. הוא בא -
"הוא בא לטפל בי. לדאוג שאפסיק לכתוב עליו."
"אל תהיי מגוחכת. אני הולך לבדוק מי זה". עומר קם. "לא, אל -
". עומר יוצא מהחדר, סוגר את הדלת אחריו. אל תשאיר אותי פה
לבד. הצילו. אני נחנקת. אני טובעת. אוויר. אני צריכה אוויר.
פותחת חלון ומסתכלת אל הרחוב. אולי מישהו יציל אותי. ברקע אני
שומעת את עומר מתווכח עם האיש ההוא באנגלית. עומר לא מבין. אני
צריכה לברוח. לשנות את השם. עומר גר קומה ראשונה. אני יכולה
פשוט לצאת דרך החלון. זה יעכב אותו. אני עולה ומתיישבת על אדן
החלון. אני רואה את הלימוזינה שם ברחוב. אולי יש שם עוד גבר?
אולי הם צופים על הבית? עוקבים, למקרה שאברח? אין לי ברירה. זה
הסיכוי היחיד שלי. אני קופצת למטה.
אני רצה. רצה עוד.
איפה אני?
למה עשיתי את זה? היו לי פעם מחשבות. מחשבות קטנות ופשוטות.
ואז הן גדלו. וגדלו. ועשו לי רעש במח. אז ישבתי וכתבתי. וכתבתי
עוד. וכתבתי עליו. דברים שקרו. אני חושבת שהם קרו. עומר אומר
שהכל חלומות שלי, אבל הוא לא היה שם. וכשהמחשבות היו ממש
ענקיות, והמילים צעקו אליי מהמחשב, פרסמתי אותן.
הוא ממילא בקליפורניה עכשיו. עם החברה החדשה שלו. היא יפה
ממני. למה שיקרא באינטרנט דברים שכתבתי? למה שינסה בכלל? והוא
לא יודע עברית. מי תרגם לו?
יש לו עוזרים שמרגלים בשבילו. דואגים לטפל בבחורות שלא סותמות
את הפה. יש לו הרבה כח.
ידעתי את זה. אבל כתבתי את כל מה שהיה. ועכשיו כל אחד יכול
לקרוא. ולהאמין ,או שלא. היחצ"נים שלו ידאגו לזה. איך הם
מגיעים אליי כל פעם?
איפה אני?

מכונית מתקרבת. אני חושבת אם לקפוץ אל השיחים. זו המכונית של
עומר. הוא עוצר לידי.
"תכנסי"
"מה הוא רצה?"
"תרומה. תכנסי למכונית"
אני נכנסת למכונית. עומר מסובב את המכונית ונוסע בחזרה אליו.
"אני לא חושב שהוא מחפש אותך. אני לא חושב שהוא יודע."
"שכתבתי?"
"שאת קיימת".
"תעצור את המכונית"
"תקשיבי - "
"תעצור את המכונית"
"את צריכה עזרה".
"לא ממך". עומר לא עוצר את המכונית. אין לי אוויר. אני צריכה
אוויר. אני פותחת את הדלת וקופצת. כואב. כואב לי. אולי עומר
יבוא ויעזור לי. עומר עוצר את המכונית, ורץ אליי. "את בסדר?"
"אני לא חושבת שאני בסדר"
"אני גם"
"למה הוא לא?"
"למה הוא לא מה?"
"למה הוא לא רוצה אותי?"
"הוא לא מכיר אותך"
"אבל אני רוצה"
אני לא יכולה לעמוד. עומר סוחב אותי למכונית, עוזר לי לשבת, שם
עליי חגורת בטיחות. הוא מתיישב במושב הנהג ומתחיל לסוע. אנחנו
שותקים. לאן הוא לוקח אותי? זו לא הדרך לדירה שלו. אולי האיש
באנגלית כן היה שליח, ושכנע את עומר לטפל בי. שילם לו הרבה
כסף. מה עשיתי? למה כתבתי את זה?

"לאן אתה לוקח אותי?"
"לבית-החולים".
אוויר. אני צריכה אוויר.