פגשתי אותה ביום קיץ חם ושטוף שמש לבושה בחלוק לבן, ללא תג
זיהוי. בכדי להקל על המבוכה שאלתי אותה "את נהנית לעמוד כל
היום ולמעוך ציצים?"  הביטה בי בתימהון ופלטה במהירות, "למעוך
ציצים זו עבודה ככל עבודה".
"צריך ללמוד את זה?" שאלתי כשהסרתי את החולצה.
"כמובן שלומדים את זה, שלוש שנים." רק אז הבנתי שהיא בעצם
טכנאית רנטגן,  שיד המקרה הציבה אותה ליד מכונת הרנטגן, שכל
שהיא עושה זה למעוך ציצים, כחלק מהקונספירציה העולמית להתעללות
בנשים. אין לי ספק שאת המכונה הזו המציא גבר שאולי לא חשב על
האפשרות שמישהיא תמציא מכונה למעיכת אשכים ...

אני משערת עוד שאם הייתי מציעה את המקצוע הזה לגבר המצוי היה
קופץ על המציאה. בחייכם, לעמוד כל היום ולמשש ציצים. מה רע
בזה? גדולים קטנים עגולים, פחוסים. עומדים או נופלים. העיקר
למשש.

כשיצאתי מהמשרד הממוזג, ספוגת מוזיקת מעליות רכה חשבתי על
המקצועות שאנשים נתקעים בהם או נקלעים לתוכם בחוסר ברירה.

נזכרתי באותה אישה קטנה וצנומה בכניסה למלון סיני עלום-שם.
המלון בקושי שלושה כוכבים לפי סטנדרט אמריקאי, 66 כוכבים
במונחי סין.  אולם הכניסה הענק מרוצף שיש שחור אבל עד לכניסה
למלון, שביל אפר מעלה ענני אבק סמיך. כל שאישה הזו עשתה במשך
12 שעות הוא לעבור עם סמרטוט רחב ולח אחרי טביעות רגליו של כל
שנכנס למלון. הלוך ושוב, הלוך ושוב. ללא הפסקה.

ונזכרתי בפועלים בוייטנאם שעמלו בפיצוח אגוזי קשיו. מניחים
אגוז במתקן מאחז, מורידים עליו פטיש, מפצחים אגוז, מניחים בסל
וחוזרים על הפעולה המונוטונית הזו עשר שעות ביום.  אין פלא
שאגוזי קשיו כל כך יקרים.

אבל, אם הייתי צריכה לבחור בתפקיד המשעמם  של המאה, שגם הייתי
נהנית ממנו, אז רק בלומינגדייל ניו-יורק. ללבוש שמלת כלה ארוכה
לבנה או ורדרדה. חשופת כתפים וצמודה. על הראש הינומה מתנפנפת.
מחייכת אל עבר העוברים ושבים ושואלת אותם בקול מתוק: "התרצו
לנסות את הבושם של נינה ריצ'י החדש?" וטרח... להשפריץ עליהם
עננת בושם קלילה.

ואולי יש לכם רעיונות למקצוע יותר מטומטם מזה?

אה כן, הרופא שקיבל אותי אחר בדיקת תיפקודי ריאה. קרא בעיון את
התוצאות וחייך אלי. "אני שמח לבשר לך שהריאות שלך עדיין
מתפקדות כהלכה."

רבותיי, ללמוד שבע שנים, להתאמץ עוד איזה עשר שנים נוספות
בשביל לשבת במשרד של שניים על שניים ולקרוא פלט מחשב...

אז מצבו של מי יותר טוב?  

אני משערת שלכתוב סיפורים עולה על כולם.